ספר מערכת האלקות / ר' פרץ הכהן ב"ר יצחק


ר' פרץ הכהן ב"ר יצחק

ספר מערכת האלקות

 

 

פרק ראשון

מערכת האלקות:

הוא קיום אמונת האלקות כאשר נאות לשלמותו יתברך וכאשר נאות להאמין בשלמות האמונה, והוא שצריך לכל בעל דתנו להאמין אמונה שלמה אמונה מוחלטת קבוע בלב שיש קדמון, מחדש ויודע, ומשגיח, ויכול, וקיום אמונה זו הוא הוא באמונת התורה כולה, רוצה לומר תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכאשר יתבאר עקר זה בעבודת ההריסה, כי התורה מבטלת כל הדעות הזרות ומבטלת האמונות הרעות שנזכיר:

כי יש כתות באמונה מהם כופרים בעקר ואומרים שהעולם קדמון כחשו ביי' ויאמרו לא הוא (ירמיה ה') ויש מאמינים בחדושו אך מכחישים ידיעת מחדשו בשפלים, אמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג) ויש מודים בידיעה ומסירים ההשגחה לרוממות האל נגד פחיתות הנבראים ויגזרו בזה כי אין מעשה וחשבון במעללי האיש ויעשו אדם כדגי הים, והכלל לדעתם עזב השם את הארץ (יחזקאל ט') למקרים, ויש מאמינים בחדוש ובידיעה ובהשגחה אך גוזרים היות נמנע דבר שלא יורה עליו שכל או טבע כי עולם כמנהגו נוהג ויכחשו הנפלאות שהם בשינוי הטבע הנקראים נסים נגלים ומבקשים לנפלאות למצוא להם סבה וטבע, ולכתות אלו שזכרנו יש עוד דעות שונות זו מזו זו אומרת בכה וזו אומרת בכה א"צ להזכירם, אך הכלל היוצא מהם הוא הריסת התורה כולה או מקצתה או להוציא דברים נעלמים למשלים ולהבלים:

אבל אמונתינו כי התורה בכל עניניה וספוריה מתחלתה ועד סופה הם ענינים לא יורה עליהם לא שכל ולא טבע כלל כי כן הגיע עדינו בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה בסיני, והמצוות המתנהגות בעדת ישראל הם עדים נאמנים על כל האמונה ומתנהגות איש מפי איש והוא עדות גדול על כל האמונות שזכרנו:

ויתבונן זה בדברי הרמב"ן ז"ל בפרשת בא אל פרעה בטעמי המצוות אמר וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם מחדש ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה כי ידבר אלהים את האדם ולכן אמר הכתוב במופתים למען תדעו כי אני יי' בקרב הארץ (שמות ח) להורות על ההשגחה כי לא עזב את הארץ למקרים כדעתם, ואמר למען תדע כי ליי' הארץ (שמות ט) להורות על החדוש שהוא שלו שבראה מאין, ואמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט) להורות על היכלת כי הוא שליט בכל ואין מעכב בידו, וא"כ האותות והמופתים הם עדים נאמנים באמונת הבורא ית' ובתורה כולה עכ"ל, הרי לך כי באמונת התורה הבאה בקבלת איש מפי איש עד משה רבינו בסיני תתקים אמונת האלקות על השלמות:

וקביעות האמונה הוא בעשותנו זכר לנסים ולנפלאות הכתובות בתורה בגופנו ובבתנו ובפינו ובכפינו בכל יום ובכל שעה. ובזה יתאמת לנו כאלו ראינו בעינינו הכל כי בהתמדת האבות אשר ראום ואשר ילמדום ויספרום לבנים זכרם לא יסוף מזרעם להתאמת הענין כי אין הדור ראוי והגון לעשות לו נסים נגלים בכל עת, וכאשר נקבע בלבבנו הענין הזה יתאמת לנו הגמול והענש בענין המצוות כי הם עקרי הדת והאמונה וכאשר האריך הרב ז"ל על הענין הזה בפירושו:

 

פרק שני

מערכת האחדות:

הם השלילות הנאותות לשלול מן האלוקות לשלימות אחדותו ואיך יתנהג השולל בהם והוא שצריך כל בעל דתנו להאמין בענין האלקות שהוא אחד ומיוחד ביחוד גמור כאשר יתבאר. ומאמר הראשונים בענין היחוד הוא מאמר אחדות שלמה:

ומאמרם זה יחייב לכל שלם באמונת היחוד לשלול ממנו ג' שלילות מודעות לכל משכיל בעניין היחוד והם, נשמות, ופרוד ושנוי. ושלילת הגשמות הוא שהאלוק אינו מוגבל ואינו גוף ולא כח בגוף וכלל השלילה שאינו מוגבל לא במקום ולא בזמן, אבל היה הוה ויהיה, (סאמ' חסר כאן מה שחלק עליו הר' יצחק ז"ל) וזהו שאמ' הכתו' וכל צבא השמים עמדי' על ימינו ושמאלו (ד"ה ב יח) וכי יש ימין או שמאל להקב"ה, אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה והכל לפי מעשה התחתונים כאשר יתבאר למטה ויתבונן עקרו בעבודת הטעם:

ושלילת הפרוד הוא כאשר ראוי להאמין שהוא שכל גמור, וכן ראוי להאמין שהשכל גמור אינו שכל נפרד כמו שכל המלאכי אף על פי שהמלאכים נפרדים מחמר אינם נפרדי' מרצון. אבל נאמין כי הוא שכל שלם מיוחד ביחוד גמו' עד אין קץ ותכלית לשלמות אחדותו:

ושלילת השנוי היא כוללת ב' עניני' שנוי מחשב' ושנוי פעולה. ענין שנוי מחשבה הוא מה שיורו מקצת הפסוקים לפי פשטם בשם ית' מחשבה בענין הבריאה, ונמצא כזה עוד לרז"ל באגדות ובמדרשים הנאמרים על הבריאה, כמו האגד' שאמרו ירח לפני הקב"ה וכו', וכמו שאמרה שבת לכולם נתת וכו', וכמו דין הניין לי ודין לאו הניין לי, וכמו שתף מדת רחמים עם מדת הדין וכיוצא בהם אשר עבודת באורם ביתר הלשכות:

וענין שנוי פעולה נחלק לב' עניני' האח' הנהג' והשני שמות. וענין ההנהגה הוא שיורום הכתובים בהנהגת השם יתברך בעולם השפל כי לעתי' דן ולעתי' מרחם או בכללים או בפרטים וכאלו מתנחם מהרע אל הטוב או הפכו או במקום אחד או בענין הרבים או בענין היחיד. וענין שנוי השמות הוא מה שנמצא שמותיו מהם יורו על הרחמים ומהם על דין וכאלו נחלק ומשתנה משמותיו:

ושלש השליליות האלו כולם נכללות במאמר אחדות שלמה. וכלל אמונת האחדות בשלמות הוא שאיננו גוף ולא כח בגוף ר"ל שהגופים כחם פעמים בכח ופעמים בפעל אבל השם יתברך כחו בפועל ולא שכל נפרד ולא ישתנה ממחשבה אל מחשבה. ולא מפעולה לפעולה ולא מהנהגה להנהגה ושהו' שכל שלם ופשוט מיוחד בכל חלקי שמותיו וכל חלקי מדותיו. ושנוי פעולה אשר מצד ההנהגה אינה כי אם מצד המקבלים כי ההולך בתומו וביושרו שומר בית קבולו הטוב הנגזר מאת האל ית':

והמסלף דרכו ומפקיר עצמו להתרחק מן הטוב הנגז' מאת האלקים מקבל ההיפך הנגזר גם מאתו ית'. אך מצד האל ית' אין דבר רע וטמא יורד מן השמי' כי הוא פשוט והנהגותיו פשוטו' דומה למה שארז"ל לעתיד לבא הב"ה מוציא חמה מנרתיקה והצדיקי' מהפכים מדת הדי' למדת הרחמי' והרשעים מהפכים מ"ד למ"ה כי צדקת הצדיק חסד וברכה אליו ולשכניו ולדורו. ורשעת הרשע משפט ודי' קללה אליו ולשכניו ולדורו וגמול ידם יעש' להם. ועל הדרך הזה הוא ענין שנוי השמות. אע"פ שאמר בכל מקום שנאמר אלקים זו מדת הדין ובכל מקום שנאמר יי' זו מדת רחמים איננו ענין היותו ית' נחלק בשמותיו אך השמות האלה מורים במקומם על ההשגחה הטובה היתה מאתו אם רעה רוצ' לו' אם נגזר מאתו על ברואיו לקבל הטוב בזכותם או ההפך ברשעים:

ועל הצד השוה שבהם ר"ל במדות ה' אמר הכתו' הצור תמי' פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברי' לב) יאמ' כי פעולת צור עולמים תמימה והוא בעצמו צדיק וישר בכל דרכיו כלומ' תמי' ופשוט בכל מדותיו. ואחר שהוא פשוט בכל דרכיו תורה מלת אין עול על התגמול שהוא מצד השכל. וכן על הצד השוה שבכל השמות תמצא פעמים בפסוק הרחמי' שם אלקי' המורה על הדין או שם של אדני ואף כי ענינה מורה על הדין כמו שזכרנו כל מקום שנאמר יי אלקים זו מדת הדין. ואמרו עוד אין אלקים אלא דיין. וכן של אד' הוא לשון אדנות המורה על דין כאשר ידוע לבעלי העבוד' בהיות דן בין א'וי:

וכן פעמים תמצא בפסוקי הזעם שם בן ד' המורה באותיותו על הרחמים וכמו שאמרו כל מקום שנאמר יי' זו מדת רחמי' ויתבונן זה בעבוד' הריסה ובאנשי סדום ואין צרך עמק גדול למשכיל בענין כי בהיות אדם צדיק נותן הדין היות טוב לו ולמה יצא משפט מעוקל משפטו. ובהיות רשע רחמים וראוי לכלותו ולדונו אמנם עמקי הדברים לבעלי העבודה הם מסורים ויתבונן זה בעבודת הטעם ובעבוד' ההריסה:

ועל הדרך הזה שבארנו כל המדב' בעניני יי' ית' אין ראוי לקבוע לו לא בשמותיו ולא במדותיו לא שם קבוע ולא מדה קבועה ר"ל שיאמר שם האל מורה על רחמים ולא על דין. וזה על דין ולא על רחמים. וכן במדה זו רחמים ולא דין או ההפך כי הצד השוה שבהם בכולם בין בשמותיו בין במדותיו כי המה ההשגחות וההנהגות המיוחדו' והכלולות בשם ית' פשוטות הם וההפכים הנראים מצד המקבלי' הם:

הנה נתבאר שנוי פעולה הכולל הנהגה ושמות ואיך יתנהג בהם המדבר. אך שנוי מחשבה אשר בשלילות השנוי יתבאר ביתר הדגלים עם מה שיתבאר עוד שנוי פעולה. והכתובים המורים בענין הגשמות כמן ראש ועין ופה ויד ורגל ואזן וכן ענין התנוע' כמו הלוך והעברה ונציבה וכן ענין החושי' כמו ריח ושמע וראיה ודבור וכל כיוצ' בזה כל אלה יתבונן למשכיל בדגל מחנה בנין ובעבודת האדם וענין העליה והירידה יתבונן במערכת המרכבה ובזה נשלמה לשכת האמונה:

 

פרק שלישי

לשכת השמות:

וערכנו בה ג' מערכות. מערכת שמות המדו'. ומערכת שמות השוי. ומערכת שמות נגדות הפועלים. וטרם פתחי בעבודה הזאת אקדי' כאן ברייתא אחת שנויה בספר יצירה בענין היותה כוללת ראשי פרקים אשר עבדו בהם בעלי העבודה הזאת. ותורה דרך כל מסילו' הדגלים החונים לפנינו:

שנוי שם עשר ספירות בלי מה. עשר ולא תשע. עשר ספירות ולא אחת עשרה. קבלו בעלי העבודה בבאורם כי האלקות הם אצילות עשר ספירות אשר הם מדות והנהגות בעולם השפל. ולמטה אדבר בענין האצילות עם מה שיתבאר עוד אלקותו בדגל מחנה בנין בעבודת האדם. וקראם בעל ספר יצירה ספירו מלשון מספר בעבור היות שרש כל נגדר בגדר מספר עשר. כי המאות והאלפים והרבבות וכל המספרים כולם נגדרים בגדר עשר כאשר ידוע לבעלי החשבון. ויתכן כי לשון ספירה מלשון לבנת הספיר. ואמר בלי בה לרמוז על ענין המעולה אשר נאצלו ממנו. או שקראן כן מצד עצמן בעבור כי הן האלקו' כאשר זכרנו וכאשר אזכיר עוד:

וכבר השכלת מעבודת האחדות כי האלקו' בלי מהו'. ואמ' עשר ולא ט' שלא להפריד הראשונ' באצילות מהתשעה לגדל מעלתה. ולא האחרונה באצילות מאותה שלפניה למעוט מעלת' כי צד היחוד שוה בכולם וכמו שאמרו בספר יצירה נעוץ סופן בתחלתן. כי מסוף דבר נמצא ראשו ומראשו נמצא סופו. ואין סוף בלתי ראש ולא ראש זולתי סוף. כיוצא בזה כי ראש דבר וסופו שוים במציאותו ובאחדותו כי לא ימצא זה זולתי זה דומ' למה שאמרו רז"ל תחלת המחשבה הוא סוף המעש' למי שמשכיל בענינו ובעקרו כאשר יתבאר בדגל מחנה בנין:

ואמר עשר ולא אחד עשר שלא למנות הענין המעולה אשר זכרנו לספיר' אחת והיות אחד עשר בעבור כי לגדל מעלתה אין שם המספר נתפש בו. ובדגל מחנה בנין יתבונן טעם הענין לבעלי העבודה עם מה שיתבאר עוד שם מנהגם וטעמם במעלת הספירות עצמן בעלותן מעלה אחת על אחת. ויש לך לדעת כי בזכרי בענין הספירות ראש וסוף אין הכונה חלילה היות לאלקות גבול ראש וסוף כי כבר בארנו בעבוד' האחדו' אשר נתבאר ממנו כי אין האלקות נגדר בגבול אבל הכונה היא על ענין האצילות אשר לו ראש וסוף וסדר לתקון הנבראים בו ובענין אשר יתבאר בו בעבודת הסדר:

עוד יש לך לדעת כי ענין האצילות אשר זכרנו ואשר אזכיר עוד למטה בעבודת הסדר איננו ענין שנשתנה או שנתחדש במאציל או בנאצל דבר אשר לא היה טרם האצילות חלילה כי כבר זכרנו כי אצילות הספירות הוא האלוקות ית'. ואמרנו בדגל מחנה אמונה כי האלקות לא ישתנ' מדבר לדבר:

אבל ענין האצילו' הוא שנתגלה הכח הכמוס והחתום מהכח אל הפעל. והמשל מזה מהדלקת הנר מהגחלת ומעלה להבה כי לא נודע להבה בגחלת עד יציאתה לפעל לאור העינים. וידוע כי הלהבה בגחלת בכח ובצאתה מהכח לאור בפעל אין חדוש בלהבה. אך הפעל שהוא האור שנתגלה הוא חדוש לרואה בה עתה ולא טרם. גם בצאת הלהבה מהגחלת אין חסרון בגחלת. אמנם יש בגחלת על השלהבת מעלה לעיני הרוא' אותה עתה ולא טרם הראותה טרם השלהבת. והנה קדמה במעלה. כן הוא הנמשל באצילות. כי הספירו' שהם הכחות הם במאצילים עד עלות הרצון מאתו ית' להתגלות לצאת מהכח אל הפעל. ר"ל היות כל כח וכח יסוד לפעולה העתידה לצאת ממנו בעולם השפל בשלמו' תחלת המחשבה ולא יערב דברו בדברו עד עלות הרצון מאתו כאשר יתבאר הטעם ויזכור מזה בדגל מחנה בנין:

קצרו של דבר אין חסרון במאציל ולא חדוש בנאצל אך מעלת המאציל על הנאצל בהקדמה כמעלת הגחלת על השלהבת עם מה שיתבאר עוד טעם מעלתה עם משפטי טעם העבודה בהם. והבן העקר הזה כי הוא עקר העקרים ויסוד כל הבנין עם מה שנזכיר תמיד בעבודה הזאת כי עשר ספירות האלה הן הם האלקו' ית' כאשר זכרנו ושהאלקות ית' מיוחד בהם בלי פירוד ושנוי והוא יסוד כל הענין:

 

פרק רביעי

מערכת שמות המדות:

הן רוב השמות אשר לעשר הספירו' המורגלים בפי בעלי העבודה. מהם אשר הבינו הם בעצמם מצד הפעולות ההוות בעולם השפל. ומהם אשר קבלו בסתרי התורה ונביאי' וכתובים. ומהם בסתרי האגדות והמדרשי' ואם רבו שמותם זולתי מאשר נזכיר. אמנם אלה אשר אזכור הם אשר ימצאו בעלי העבודה בהם והם הדגלים החונים על המשכן:

עתה נתחיל שמות הספירה הראשונה. נקראת כתר עליון אין מן הכתוב מאין יבא עזרי (תלים קכא) ונקראת כן לגדל מעלתה. מחשבה עליה אמרו רז"ל כך עלה במחשבה. תחלת המחשבה הוא סוף המעשה. יראת יי' בפסוק ויאמר לאדם הן יראת אד' היא חכמה (איוב כח) היא עקר הכל והיא הידיעה. היודע והידוע מכלל השניה והשלישית ובה גזרת כל ענין אשר נגזר בשניה ובשלישית עליה אין להרהר כי מדותיה ישרות לא ידע אנוש ערכה. ועד כאן מגעת המחשבה באדם ואולי כי אמרו עליה במכוסה ממך אל תחקור ונזכור זה בלשכ' הבנין במערכ' הסדר והיא רמוזה בא' בפסוק הוא עשאנו ולא אנחנו שהוא קרוי בו' ונכתב בא' כלומר ולא אנחנו (תלי' ק) וא' שבשם אקיק רומזת אליה כאשר יתבאר בדגל מחנה בנין בסדר עבוד' הש' רום מעלה רום השמות. רום בחולם כמו רום ידיהו (חבקוק ג) אויר קדמון. קוצא של יוד שבשם של ד' אותיות:

השניה חכמה. ועליה נאמר והחכמה מאין תמצא. (איו' כח) מאין תבא (שם א) יראת השם היא חכמ' (שם כח) היא הנקראת יראת ובזו עם השלישית וזהו פנימיות סוד גלגול הנפשות אשר יתבאר כללו בעבודת ההריסה וכאשר יתבאר עוד למטה בשלישית. ונקראת פלא הוא לשון כיסוי מלשון יפלא. ואולי שעליה אמרו במופלא ממך אל תדרוש. חכמת אלקים בעבור שהשלישית בכח השניה הנקראת אלקי' כאשר יתבאר עוד למט' בעבודת שמות השוים נקרא' זאת חכמ' אלקים. תרומה גדולה. תורה קדומה. ל"ב נתיבות שהזכיר בספר יצירה. רוח אלקים כלומר רוח השלישית הנקראת אלקים. טלית כמו שאמרו רז"ל נתעטף הקב"ה בטליתו. לבושו של הקב"ה כמו שאמרו שמי' מהיכן נבראו מאור לבושו ויתבאר זה למטה. דין מלחמה גבורה:

השלישית בינה ועליה נאמ' ואיזה מקום בינה. וראיתי מקובל שפירש כי הא' והיוד הרומזים לראשונה ושניה הם מקום בינה ועליה נאמר וסור מרע בינה (איוב כח) ל"ב נתיבות חכמה חקוקות בה. ספר רוח מרוח שאמרו בספר יצירה כלומר זאת היא הרוח הבאה מהשניי' הנקראת מים. באותיות אמ"ש. אויר. מים אש אם הבנים. אם העולם מלך העולם. מלך המשפט כלומ' מלך שהוא המשפט רחמי' גמורי' הקב"ה כמו נתעטף הב"ה. ועליו נאמר הביט בתור' וברא העולם. כלומ' בתורה קדומה והיא השנייה. אלקים שבפרשת בראשית רומז אליה. ובמקום שנאמר אלקי' חיים רומז אליה גם כן. עליון. מלך עליון. אל עליון. אור הלבוש. שמים תבונה אלקי קדם. אלקי האבות. מלכות שמים . ויתבונן זה למטה. וכן רוכב שמים. יושב הכרובים. יוצר בראשית. אדון הכל. תהו. והוא הנקרא בלשון יון היולי. ובאורו כח ממציא. קו ירוק. תחנונים. שלש עשרה מדות. חיים. נפש השם. חי השם. סוד הנדר. מזל. סוד הנפשו'. תשובה. יובל פרשת כי יביאך שבתפילי' רומזת אליה כי היא מספר בענין יצאת מצרי' ובה מתכווני' ענינו כאשר יתבא' בעבודת האדם. יוד קא ואו קא ה' הראשונה רומזת אליה:

הרבעית חסד. אהבה. מדת אברהם. גדולה. כהן. ימין. רחמים גדולים. חלב וכל דבר לבן רומז לה. מזרח. מים עליונים. כסף אחת מרגלי המרכב' והוא פני אריה מהימין והוא יום שלישי לסדר מספר הימים. פרשת שמע שבתפילין שכתו' בה ואהבת רומזת אליה כאשר יתבאר בעבודת האדם:

החמישית פחד. גבורה. מדת הדין קשה. מדת הדין של מעלה. מדת יצחק. מדת היראה. מדת הקדושה שמאל. פני שור שבמרכבה. מערב. לוי. שור הבר. והוא הזכר מבהמות בהררי אלף ובאגד' רמזו בו אל היראה וסימניך יאור. דין זהב. כי משם העשר נמשך. אש ממים שאמרו בס"י נחש הקדמוני. כח סמאל. ויש מבעלי העבודה שקראה מזבח. ומראה בפסוק ויאמ' אלקים לישראל במראת הלילה. וזו אחת מהם. משפט אלקים. יום רבעי למספר סדר הימים. ופרשת והיה אם שמוע שכתוב בה וחרה אף רומזת אליה כאשר יתבאר בעבודת האדם:

הששית תפארת. רום בשורק. מכריע ראשון. קו האמצעי. זכר. קו השוה. פני אדם שבמרכבה שהוא רגל שלישי. מדת יעקב. אביר יעקב. אביר ישראל ישראל סבא. שדים אב איש. חתן. אמת. שמים. רקיע. אור. אור הראשון. מאור הגדול. חמה שמש. יום ראשון למספר הימים. יום בקר. עדן. צרור החיים. כלומר צרור השלישית הנקראת חיים כאשר זכרנו. אור של הנצחי' הנקראים אלקים חיים כאשר אזכור עוד. או שמצד עצמו נקראת כן כי הם חיים הגמורים. וכן עץ החיים בענין הזה. דעת כי היא הידיעה וכמו וידע אלקים עולם ויורדים בו רמז לזה. דרום. ימין שם ועליו אמרו בבהיר ושם חביון עוזו (חבקוק ג) כלומר שם הוא חביון העוז:

ובבהיר רמז זה בכובע בפסוק וכובע ישועה בראשו (ישעי' נט) ובעבודת הסדר יתבונן זה למשכיל היודע שהכתוב הזה על האחרונ' נאמר תורה שבכתב. אש לבנה. מצות עשה ראש. כמו שאמרו בבהיר כאדם שיגן בשתי זרעותיו על ראשו. לשון . עין . מראה. אספקלריא המאירה. כח גדול קדוש. נור' בהיותו סמוך לגדול ולגבור מדת רחמים. כסא רחמים. כסא לשלישית הוא יושב עליו. וכן רוכב כרוב ראשון. שופר תקיעה. זכרון מים ראשונים. לויתן זכר. נסי' נגלים כלומר בשנוי טבע. יי' צבאות. כי הוא אות בצבא שלו. שכל. הקדוש ברוך הוא. תפלה והוא המניח תפילין. כאשר יתבאר בעבודת האדם:

הכבוד הגדול. השם הגדול. השם המיוחד. יוד קא ואו קא. דבש. ואנחנו קראנוהו בעבודתנו חוט של חסד מפני שרבו חסד. ו' שבשם של ד' אותיות רומזת אליה:

השביעית נצח. שוק הימין. עמוד הימין. יום חמישי למספר הימים:

השמינית הוד שוק השמאל יום השישי למספר הימים:

התשיעית יסוד. יסוד עולם. צדיק עמוד. כמו שאמרו העולם עומד תחת עמוד אחד. שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י) מדת שמינית שבי"ג מדות שהיא האמת והיא מדת יעקב שנאמר תתן אמת ליעקב. אביר יעקב. אביר ישראל. זה שלום מכריע שני. עץ הדעת. כלומר עץ של השישית הנקראת דעת. והוא סוכת שלום. והוא עורו של לויתן כי לעתיד לבא יהיה פרוש על חומ' ירושלם וכן בשר של לויתן אשר יסחרו בה בשוקי ירושלם. ולכן נקראת סוחרת כאשר אזכיר למטה מן הבהיר. והכתוב אומר כי טוב סחרה מסחר כסף (משלי ג) והמדה הזאת היא התורה. ובעבודת הטעם יתבונן ענין הסחורה אשר יסחרו בה בשוקי ירושלם בת זוגו של לויתן:

ובבהיר קרא' יראת יי' בפסוק יראת יי' היא אוצרו (ישעי' לג) ואמרו שהיא אוצרו של התור'. וכן אמרו שם בבהיר שנקרא' צדק בפסו' צדק צדק תרדף (דברי' יו) דבר. שדי:

והרמב"ן ז"ל קרא לזאת הספי' הקב"ה. הש' הגדול יוד קא ואו קא קיום הנשמות כי משם פורחות וחוזרות לעולם הבא. אור הצפון. מדת יום. כבוד יום. מדת זכור שבת. יום שבעי למספר סדר הימים. אות. דומה לששית כחותם הו' כי הוא כל רמזיו כרמזי הששית בענין הרחמים. קדש. כל. חי העולמים. הוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. ראש. כמו שנאמר ראש דברך אמת והוא הראש שהכובע עליו:

והרשב"א אמר שקבל מהרמב"ן ז"ל שנקראת זאת המדה ציון ונתן בה סי' ציון הלז. אמנם לא נר' כן בפירושו אמנם לא יקשה לבנו כל כך כאשר הש' שוכן בציון של מטה אז גדול בקרב' קדוש ישראל. והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכו' ונקרא כן על שם כסאו ועל שם העיר ועוד יתבונן רמז מזה במקום אחר. או אולי כי עקר ציון הוא המלכות וכאשר הכסא שלם תבנ' חומת ירושלים וחומת ציון כי שתי מעלו' הם. ובהדבק ירושלם אל ציון תבנה חומת ירושלם ויתבונן עוד בעבודת המרכבה ובעבודת התפלו' ובבהיר קראוה סוחר'. וכן ידברו במדה הזאת לשון נקבה באגדה אמרה שבת כאשר יתבאר בעבודת השביעיות:

העשירית מלכות ישראל. כנסת ישראל. שכינה. גבורה. מדת דוד. תהלה. תהלה לדוד שהיא מדתו. מלכות בית דוד. קרן המשיח. דוד כמו שאמרו רז"ל עתיד הקב"ה להעמיד לישראל דוד אחר שנאמר ובקשו את יי' אלקיהם ואת דוד מלכם (ירמיה ל) ודוד יהיה נשיא. והעלו שם קיסר ופלגא. רגל רבעי שבמרכב' והוא פני נשר:

מדת הדין של מטה. מדת הדין רפה. צפון. שמאל. שור לפי שיונקת מן החמישית. וכאשר יתבאר בעבודת הטעם. וכן נקראת ים על שם המערב כמו שנא' כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א) או נקרא ים על שם שהשכינה במערב. כדרך שהירדן גבול ארץ ישראל. ימין בהיו' חוט של חסד משוך עליה. אמונה. ברית מלח עולם היא. כמו והיא לא תצלח. והיא שעמדה והיא מתהלכת. תורה שבעל פה. מצות לא תעשה. אש שחורה. האש הגדולה. האש האוכלת בראש ההר. קשת חרב. חרב המתהפכת . חרב נוקמת (ויקרא כו) מלחמה. פגיעה. יראה שבת . שמור:

כבוד לילה. מדת לילה. כלה. מלכה. את כמו את כרוב ממשח (יחזק' כא) כי היא הכרוב השני. ערב לילה. דמדומי חמה. לבנה ירח. מאור קטן יום שני למספר סדר הימים. נגה. כמו שנאמר ונגה כאור תהיה (חבקוק ג) ובדגל מחנה בנין יתבונן כתוב זה. נסים נסתרים כלומר שהם בטבעו של עולם והם נסים נסתרים. חדש. שנה. מים תחתונים. מים אחרונים. אספקלריא שאינה מאירה. פנים פנים שאינם מאירים. אחורים. תמונת יי'. מראה ממראות לילה. עין לשון מראה . קשר של תפילין חכמה . חכמת שלמה. בתו של אברהם אבינו. מגן . מגן אברהם מגן דוד. כה. כל הנבאים נתנבאו בכה מקום אתי. צור. שם .כבוד. שם ובעלי העבודה מכנין ורומזים אותה למלת עטרה:

אני. קול. פי יי'. יד יי'. כבוד יי'. רוח יי'. רוח קדשו. נבואה. אצבע. יד הגדולה יד החזקה. ישראל. פלא לשו' כסוי. נורא מלשון יראה. נורא מלשון אש. אד'. יק. אל אלקים. שומר כל לשון שמירה רומז לה. שומר ישראל:

מטטרון והוא הנער השומר על השער. ועקרו הוא מטטרון מטרון והוא לשון שמירה כי תרגום משמרת מטרת. והוא שר העולם שאמר נער הייתי וגם זקנתי. שליח. מלאך. המלאך הגואל. גאלה ויש מי שקורא אותה תפלה. תחנה. רופא. מוחץ. אומנת. מניקה. מגדלת. סרסור. אדריכל. לב בית טוב. אל שדי. כסא. כסא די'. צדק משפט עוז. אחות לשון איחוי וחבור. הוא המניח תפילין. כי מקבל מן הכל. דלת סעוד' קטנה. עצרת. תרומה. ראשית חלה. בכורים. מעשר. ארץ חפץ. ארץ החיים. ארץ ישראל. ירושלם כי היא רשות היחיד ולא רשות הרבים כמו שיתבאר בו טעם הוצאת שבת ויתבונן הכל לפנים. והכלל ממנו כי יעשו מרשות היחיד רשות הרבים. ציון עיר הקדש. עיר הצדק. משכן. מקדש. ארון. קדש. פיו של לויתן, והוא הנקבה מבהמות בהררי אלף. אילו של יצחק. בת זוג לשבת. אלוק יעקב. אדון. אדון כל הארץ. אלקי ישראל. אלקי הארץ. אלקי ירושלם. אלקי האלקים. אדני האדנים אבן הראשה. לבינה. אבן שתיה. זאת. אשה. אשה. קרבן. חטאת. שעיר. מזבח הנחשת. ונרמזת לשלחן. כנה. שנאמ' וכנה אשר נטעה ימינך. והוא כמו כסא. גנה. גן עדן. כלומר גן של הששית הנקרא' עדן ונאמר דודי ירד לגנו. ועד דור. עולם הנפשות אחרית . תכלית. כי הוא תכלית הכל. דוגמת צבא תכלת שהוא תכלית כל המראות. וכבר ארז"ל על פתיל תכלת שבציצית תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד:

אמנם גם היא נרמזת בבגד תולעת שני ובצבע ארגמן. אמנם צבע תכלת הוא רומז שהיא כלולה בכל כלומר שחוט של חסד משוך עליה והיא עם הכל. וצבע תולעת שני הוא רמז שהיא מדת הדין רפה. וצבע ארגמן שהוא אדום יותר רומז על פגיעתו הגדולה מזוהמת הנחש ויתבונן זה ברמזי כסוי כלי המשכן בנסוע המחנה כסוי השלחן עם לחם שעליו בבגד תכלת. כי השלחן רמז למ"ה והלחם למ"ר. וכאשר הלחם על השלחן הוא רמז כי השלום בארץ ולכך כסהו בצבא תכלת לרמוז שהיא כלולה בכל:

אמנם על הבגד הזה היו נותנים כלים ועל הכל כסו בבגד תולעת שני לרמוז כי השלחן רמז למ"ה. או אולי הוצרכו זה מן הטעם כי ירמזו שהיא בכל והיא לעצמה כאשר יתבאר:

וכסו את הארון ואת מזבח הזהב הרומזי' גם כן אל המדה הזאת בבגד תכלת מפני כי בארון הלוחות הרומזים לתפארת היו מונחים או מפני הכרובים אשר היו עליו כי כל אלה רומזי' כי השלום בארץ. וגם מזבח הזהב. בעבור כי אין משפטו רק להקטיר הקטרת. וענין ההקטרה הוא רמז לקשור ולכלול מדת הדין עם מדת הרחמים. אבל מזבח העולה היו מכסין בבגד ארגמן שהוא אדום הרבה לרמוז על הפגיעה כי שם היו זורקין את הדם לכפר על נפשם. ונקרא כל בעבור בכל וכוללת הכל:

אתרוג. פרי עץ הדעת שאכל אדם הראשון. וענין השם הזה שהיא פרי של היסוד שהוא עץ של התפארת הנקר' דעת . תאנה. חטה. יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. נוכל לומר משומר מלשון משמרת. כלומר כי הוא משוך מהששת ימים הראשוני' שהם האשכול והענבי'. ויתבונן ממנו לפני' מה שאמרו שחטא' חוה שסחטה ענבים. או נוכל לומר כמשמעו לשון שמירה ממש ויורה על ההשגה הגדולה אשר לעתיד לבא. ונקראת חוה והיא היתה אם כל חי. יום שמיני לסדר מספר שמונת הימים וכל השמיניות רומזים אליה. ה' אחרונה שבשם של ד' אותיות:

והרמב"ן ז"ל קרא לזאת הספירה השם הנכבד בעבור כי משנה תורה נאמר במדה הזאת. ואמר משה במשנה תורה ליראה את השם הנכבד. וכנגד המדה הזאת היא תפלה של יד שהיא בית אחד. ובעלי העבודה קוראים ז' ספירות והמשכת השפע אשר מזו לזו הזמנה ומפני שהם מדות השלישית מוסיפים ואומרים הזמנת השלישית. וקוראים אותה גם כן ירקרוקת על שם השלישי' הנקרא קו ירוק. ועל זה הסמך אמרו חז"ל אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה. והכתוב אומר ותלבש אסתר מלכות. סתם. וכן חביון בעבור היותן מתחברות זו בזו ביחוד שלם ודוד ע"ה הזכירו בענין אחר והמתנשא לכל לראש כי האחרונה מתנשאת עד למעלה ראש דרך הצנורות:

 

פרק חמישי

מערכת שמות השוים:

הם הספירות אשר עבדו בהם בעלי העבודה לקוראן בשם אחד. ואבאר בקצר פסוק אחד כאשר בארו אלי ה"ר יצחק ז"ל. וכן מצאתי לאחד מבעלי העבודה הראשונים אמר הכתו' וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה. לא יתכן לבאר בפסוק הזה צדק לע' ומשפט לתפארת מפני שכבר הזכיר לעולם הרומז לתפארת מפני שהוא עקר העולם. וכן הזכיר בסוף האמונה הרומזת לעט'. גם לא יהיה סדר המדות על הנכון:

אבל באור הכתוב הוא מה שאמר הנביא לישראל בלשון הנבואה הבאה מהתפארת אל הע' שהיא כנסת ישראל ושרו של ישראל ולכן כנה בלשון נקבה אמר שיארשנה לתפא' שהוא עולם העליון ועקרו. ובמה יארשנה אליו בשניה הנק' צדק ובשלישית הנק' משפט ואח"כ אמ' שיארשנה אליו עוד בחסד הרביעית וברחמים הששית כלומר שיתגלגל רחמיו על מדותיו ואחר כך אומר שיארשנה אליו אם כל אלו שהם השושבנים לעשירית הנקראת אמונה:

והנה דבר הכתוב בסדר משפט ההמשכה אשר עקרה להמשיך חוט של חסד באמונה והוא סוד הארוסי' והקדושי' והברכו' הנזכרו' בכל מקום ויעיד הכתוב הזה כי יש במדות הנקראו' בשם אחד כמו השניה והאחרונה וכן השלישית והששית וכן כלן:

וכאשר תדרוש ותחקור היטב תמצא כי לשניה ולאחרונה מעמד אחד אם תנעוץ סופן בתחלתן. וכן לשלישית ולששית ולכן נאמר כי השניה והאחרונה שוים בכל השמות אם תנעוץ סופו בתחלתו זו חכמה וזו חכמה:

זו נקראת חכמת אלקים וזו חכמת שלמה. ואומר בבהיר כי שלמה ירשה מדוד אביו ולכן נכתבה שמו בה' הרומזת לעטרה כי שמו הוא השלום. והה' היא בת השלום כמו שדרשו שם. אמר הקב"ה הואיל ושמך כשמי אתן לך את בתי שנאמר ויי' נתן חכמה לשלמה. וארז"ל כל שלמה האמור בשיר השירים קדש חוץ מאחד כלומר מלך שהשלום שלו. וכבר ידעת כי היסוד הוא השלום. והכלל בענין שלמה כי בימיו היה השלום בארץ ושתיהם נרמזות בשם י' ה' השניה בי' ה' שבשם של ד' אותיות והאחרונה בי' ה' של אקיק כאשר יתבאר ושתיהן נרמזו' בדין כאשר יתבאר זו צדק וזו צדק לפי הכתוב שהבאתי למעלה:

ודרשו בבהיר בפסו' צדק צדק תרדוף שהצדק השני רומז לעולם הבא שהוא היסוד. ונקראת כן בעבור שאיננו רחמי' גמורים כמו התפארת. הנה כי השניה והעט' והתשיעית נקראות צדק תרומה השניה. תרומה גדולה שאין לה שעור מן התור' כמו שאמרו חטה אחת פוטר' הכרי. והטעם שאין לו שעור מפני שרומזים לחכמה העליונה אשר לו תושג ולא תשוער לגדל מעלתה:

והשעור שנתנו חכמים ירמזו בה לעטרה שהיא חכמה האחרונה המתבוננים בה החכמים והנבאים. ומה שאמרו בענין המדה עין יפה אחת מארבעים. עין רעה אחת מששים. בינונית אחת מחמישי' יתבונן לפנים. ראשית השניה היא ראשית הראשים. והעטרה היא ראשית למה שנמשך ממנה ולמטה מקבלת מלמעלה ומשפע' למט' להעמיד התחתונים. ומפני שהעליונה ראשית הכל לכן תרומ' גדולה ראשי' למעשרו' ומפני שנקראו ראשית יש לומר כי הכתוב שאמר ראשית חכמה יראת יי' (תלי' קיא) יש בו שתי כוונות איפש' לומר כי ירמוז לראשונ' הנקראת ירא' יי' והיא ראשי' לשניה הנקראת חכמה. ואיפש' כי תרמוז מלת חכמה לעטרה כלומ' כי ראשית מן חכמה שהיא העטרה היא יראת יי' הראשונה או השניה:

או יאמר יראת יי' על העט' כלומר תחלת השגת השניה שהיא החכמ' היא הע' הנקראת יראת יי' וכל זה מפני כי השני' והראשונ' והעטרה נקראות יראת יי'. וגם היסוד נקרא כן ויתבאר הכתוב כן כמו שאמרנו. חכמה של מטה היא גובלת מחכמה של מעלה וכל המסתכל מסתכל בנובלת הזאת כי היא כלולה מלב' נתיבו' אשר נרשמו בשניה איש איש כפי מעלתו:

ונקראות ארץ. והיא המחלוקת אם השמים נבראו תחלה או הארץ מי שאמר הארץ נבראת תחלה כונתו על השניה ואומר כי תחלת המחשבה עקר ואמר הכתוב יי' בחכמה יסד ארץ (משלי ג') כלומ' תחלת ארץ מארץ ואחר כך כונן שמים בתבונה:

והאומר שמים נבראו תחלה כונתו כי סוף המעשה עקר כי התפא' שקדם במעלה על העט' הנקראת ארץ עקר. מכל מקום הארץ מן הארץ והשמי' מן השמים. כי השלישית והתפארת נקראות שמים. ונקראות בכור. השניה בכור לאצילות. והעט' בכור לכל מה שתחתיה. או שנקראת כן בהיותה כלולה מל"ב נתיבות חכמה הנקר' בכור. או בעבור שנתנה בראש השם של ד' אותיות ר"ל י' ה' ואיפשר לומ' כי הכתוב וגם אני בכור אתנהו ירמוז לזה כי מלת אני רומזת לע' ואמ' שיתננה בראש השם של ד' אותיו' כלומ' להעלות למעלה ראש. או יש לומר שיתן לאני השניה הנקראת בכור כלומר שישפיע על העט' הנק' אני את השני' הנק' בכור ובזה תהיה גם היא בכור. ותמצא בכור בכח עליון כי ידרשנה מראשית השנה ועד אחרית השנה ותהיה כלולה בכל כדי להוציא הכל מן הכח אל הפעל בכח עליון ושלוחו של אדם כמותו:

וממה שיתבאר עניני העטרה במערכת הטעם שהיתה דו פרצופין באצילו'. נוכל להתבנון למה הבכור נוטל פי שנים. ומה שיקראו את השניה בכור. ולא הרא' יתבונן זה בעבודת העשיריות. עדי עד וענינו נצחי וקיים. ושתיהן נקראו' פלא מלשון כסוי ויתבונן זה לפנים. אמונה מלשון אמונה אומן. ובעבור זה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך כי המברך לא ירמוז לאמונה אחרונה אך מזכיר העולם והיא בכללו. אבל העונה אמן ממשיך הברכה מאומן לאומן כי אמן מלשון אמונה ויתבונן זה בעבודת התפלות בענין הברכות:

וארז"ל משל בזה שהרי הגוליירין מתגרים במלחמה והגבורים מנצחים. המשילו המברך לגוליאר המתחיל ומתגרה במלחמה ואינו משלים המלחמה מפני חולשתו כך המברך מתחיל בברכה הנמשכת מהשניה הנקראת מלחמה בעבור היותה דין ואינו משלים כי אינו מזכיר האחרונה שהיא דוגמתה:

והמשילו את העונים אמן לגבורים המנצחים במלחמה כי ימשכו הברכה מראשית השנה עד אחרית השנה שהיא העטרה ובעבור כי שתיהן דין ושתיהן מלחמה ושתיהן גבורה המשילו העונים לגבורי' כי המה הגבירים אשר מעולם אנשי השם וכיון שהגיעו לגבורות כיון דפלג פלג ומתגברים ומנצחים. גם הפחד נקראת גבורה והכל ענין אחד:

אבל מה שאמרו גדול העונה אמן מן המברך כשהוא חטף וברך. אבל המברך והמכוין וחושב בהזכרת המלות יותר גדול כי הוא ממשיך מאומן לאומן ואין כן בעונה אמן. או אולי נקרא המברך לוחם כי כל המברך ועובד את השם בתפלתו כאלו הוא לוחם ונוצח את מ"ה:

והשניה והתפארת והעטרה נקראות תורה. השניה תורה קדומה. והתפא' תורה שבכתב והעט' תורה שבעל פה. ואולי מפני כי הע' נרמזת בענינה לפעמי' אל השניה הנקרא רשימ' אמרו דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן:

והשלישית והתפארת נקראות משפט כאשר יורו על הרחמי' כענין השופט כל הארץ לא יעשה משפט (ראשית יח) ועל השלישית אנו אומרים בי' ימי תשובה המלך המשפט. ופירש הרמב"ן ז"ל המלך שהוא המשפט. והתפאר' נקרא משפט כמו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך. (תלים פט) הצדק העט' ומשפט התפארת שהם כסא לשלישית אמנם גם העט' והתפארת נקרא משפט כי המשפט לאלקים הוא. ושתיהם ברחמי' גם החסד אך השלישית רחמי' גמורים וחסד רחמים גדולים. ועליהם אמר הכתוב וברחמים גדולים אקבצך (ישעיה נד) והתפא' רחמים מזוגים כי הוא המכריע בין החסד והפחד. ושתיהן נקראות אל הרומז אל הרחמים:

אמנם גם העטר' נקראת אל. כמו אנכי האל בית אל (ראשית לא) וכלול מן הרחמים שהוא היסוד. וכן החסד נקרא אל מן הפסוק אל אלקים יי' דבר (תלים נ) וכן שתיהן נקראות מלך. השלישית מלך עולם. והתפארת מלך של מלכה להנהיג עולם השפל:

ועל זה אמרו בספרי מה בין נדרים לשבועות. נדרי' כנשבע בחיי המלך וכו'. וגם העט' נקר' מלך כי הוא מלכו של עולם התחתון או בעבור שהוא מלכו של עולם העליון כי הכל בשליחו' עולם העליון. ויקרא מלכו כדרך ואני מסכתי מלכי (תלי' ב) כי בעבור שנוסך למלך מאתו ית' קראו מלכו ושתיהן נרמזות בשם של ד' אותיות. וכן היסוד. ולפעמים העטרה. והשלישית והעטרה נקראות אלקים ובאור המלה אל הם כלומר הכח שלהם. השלישית כח העולם העליון. והעטרה כח למה שתחתיה. גם המילה מורה על המנהיג הדין השלישית פועלת ומשגחת בעולם העליון בכח השניה. והעט' בעולם השפל בכח התפא'. ונקראות גאולה וגם היסוד ושתיהן נרמזות באות ה'. השלישית בה' ראשונה שבשם והע' בה' אחרונה. ואמ' בבהיר ה' עליונה וה' תחתונה:

ועוד אמרו שם כשם ששכינה למעלה כך שכינה למטה. ועל זה הדרך יתבאר כי השלישית יושב הכרובים העליוני' והעט' יושב הכרובי' שעשה שלמה שהם אות' שרא' יחזקאל ע"ה השלישית יושב שמים שהיא התפ'. והעט' יושב שמים שהם ד' מחנות שכינה וכן נקראת מלכות שמים על דרך זה. או שהעטרה נקראת מלך של התפארת הנקרא שמים וכדרך ואני נסכתי מלכי (תלים ב) וכן נקראים נפש ולפנים יתבאר:

ועוד יתבאר כי ברמז השלישית נרמזת הע' ודרשו ז"ל במלת בהבראם בה' בראם.ואולי כי יכלול זה הדרוש שתי כוונות אחת שנאמ' כי בה' ראשונה שבשם הרומז לשלישית נברא העולם העליון הרמוז בו' ה' שבשם שכוללים ז' מדות שעקרם התפ' והעטרה וירמוז יי' אלקי שבכתוב לשלישית ולשניה או להפך. והשניה שבה' אחרונה שבשם נברא העולם השפל שעקרו השמים והארץ וכל צבאם. וירמוז יי' אלקים לתפארת ולעטרה כי העטרה ברא עולם השפל בכח התפ' ושתי הכוונות אמת:

והתבונן מזה כי העולם הבא נברא בי' ה' והעולם הזה בו' ה' וכבר זכרנו כי התפא' או היסוד הם עולם הבא וצרור החיי' ונתבאר לך עוד מה שאמ' בבהיר מאי עולם הבא שכבר בא. כי העולם הבא נברא קדם העולם הזה. כי העולם הבא ברא העולם הזה ויתבונן עוד למה לא הוזכר שם מלא בכל פרשת בראשית עד אלה השמי' כי כל הפרש' יספר בפועל העליון שהוא השלישית אשר ממנו העולם העליון ואלקים שבפרשה רמז לה:

ואלה תולדות השמים יספר בפעולת העט' בעולם השפל בכח התפא' והנה השם שלם על עולם מלא לכן הזכיר בה יי' אלקי' כאשר רמזנו. ומפני כי עקר הפרשה יספר בפעלת העטרה הרמוזה בה' דרשו בה' בראם. ואולי כי על זה היא קטנה לרמוז עליה כי היא המאור הקטן:

אמנם מה שבראתי בה כי העולם העליון נברא בה' גם הוא אמת. והחסד והפחד נקראים כתרים. כנפים קדושת עולם. ידי אביר יעקב. ובדי הארון רמזו להם. והם השדים שנאמר בשיר השירים שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה (שיר ד) ולפנים יתבאר תאומותם וכבר ארז"ל בהארכת הבדים שהיו בולטים כשני דדי אשה כי מהם ינקת הכל וראוי שלא יסורו מן הטבעות. ושתיהן נקראי' שיש כמו שאמ' כשתגיעו לאבני שיש אל תאמרו מים מים וגו'. ושמעתי כי כפל מלת מים בא להזהיר שלא יאמרו שתי רשויו' הם ואיננו רחוק כי הרשויות אשר הם הפועלים משם הם וגם הם האבנים:

ונקראים הרים כמו אשא עיני אל ההרים (תלים קכא). והאחד מהן מבהמות בהררי אלף אמנם כל השבע נקראים הרים היסוד והתפארת נקראים מים. וגם העטרה. התפארת מים עליונים. והיסוד מים סתם וכן מים ראשונים. אבל העט' הם מים אחרונים ומים תחתונים. אמנם הראשונים מצוה והאחרונים חובה:

וגם שלשתן נקראים ימין. וענין זה בהיות חוט של חסד משוך על העט'. והפחד והעטרה נקראו שמאל. ולפנים יתבונן ענין הימין והשמאל ויתבונן ממנו מה שנאמ' ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תרעץ אויב (שמות טו) הכח רומז לתפארת שהוא כח העטרה ובהיות העטרה נאדרת בכח היא עוזרת את ישראל ורועצת את האויב. כמו שאמ' במצרים ידו אחת משקעת וידו אחת מצלת את ישראל. העטרה משקעת את מצרים ומצלת את ישראל בכח התפארת:

והפחד והעטרה נקראו אש. הפחד אש של מעלה. והעטרה נקראו אש של מטה ושתיהן דין זו קשה וזו רפה. ונקראו בהמות בהררי אלף וזהו שור הבר והם זכר ונקבה. ונקרא הפח' הזכר והעטרה הנקבה. ושתיהן מראות שנאמר ויאמר אלקי' לישראל במראות הלילה (ראשית מו) כלומר הקשה והרפה. גם התפארת נקראת מראה. הנצח וההוד נקראים נצחים נצחי עולם. עמודי עולם. למודי שמים. עמודי שמים למודי יי':

והרמב"ן ז"ל קראם בפי' ספר יצירה שלו אלקים חיים. שוקים. הנצח ימין. ההו' שמאל היסוד והתפארת רחמים מכרעים. השם הגדול. יוד קא ואו קא אלקי יעקב. אביר יעקב. אביר ישראל. אמת. תורה. יעקב. צ"ו. אדם חתן. איש. מלך. אל. התנינים הגדולים. לויתן ובת זוגו. התפא' זכר. היסוד נקבה. ויתבאר זה באגדה אמרה שבת וכו'. כי יקראו היסוד בלשון נקב. ונקראו דגים היסוד והעט'. שדי. שבת. במלת שבתותי. כל. ובבהיר קורא לשתיהן צדק ועוז. והזכרנו למעלה ענין הצדק וגם השניה נקרא כן. התפ' והעטרה דו פרצופין. שני מלכים שהיו משתמשין בכתר אחד. גבעות. כבוד. שם. בבהיר רמזו בפסוק ושם חביון עוזו (חבקוק ג) לתפ' כלולמר שם הוא חביון העוז:

ובעלי העבודה קוראי' לעטרה שם. בפסוק ויתיצב עמו שם (שמות לד) ובבהיר רמזו אותם בקרנים כמו שנאמר קרנים מידו לו (חבקוק ג) והוא לשון אורה. ונקר' התפארת שם כדרך כי שמי בקרבו (שמות כג) וגם העט' נקרא שם שנא' ונעשה לנו שם (ראשית יא) אור לבן דרשו בפסוק יהי אור ויהי אור מלמד ששני אורי' היו מאורו' הגדולי'. אבני בהו. ולדעתנו נקראי' אבני שיש כלומר אבני הכתרים הנקראים שיש. וכבר זכרנו הנקראים מים. ונקראי' רשויות:

מכל אלה נתבונן מאמרם שזכרנו כשתגיעו וכו'. שחוזר לדו פרצופין. ואולי כי מנין רשויות הוא שולטנו' וממשלה ומלכות כדרך אל תתודע לרשות. או הוא מלשון רשות היחיד ורשות הרבים כמו שיתבאר בו טעם הוצאת שבת. ויתבונן הכל לפנים. והכלל ממנו כי יעשו מרשות היחיד רשות הרבים:

ונקראת התפ' והעט' הכרובים ולפעמי' בשם אקיק ובשם יוד קא ואו קא. ולעתים בשם אד'. עין. מראה. אסקפלריא. פנים. כסא. שמי'. משפט שדה. קול. גבעות כי הם גבעות עולם:

איקונין כמו שאמר איוב רגז את האיקונין וכל אחת מהם נקראים קול. מאמר. שמים. כסא. אלף עולם. ומהמה נתבונן מדוע נקראו בהמות בהררי אלף. ולפנים יתבונן האלפים והעולמות והכסאות. הקב"ה אש. נטיעות. והז' אחרונו' נקראו סתם עמודים. הרים בהו אבנים מפולמות. דעת. חדרים. ספור. נחלים. מים. רקיעים. ימים. עולמים. בנים. בתים. חציצה. סדר זמנים. החסד והפחד והתפארת אבות. והד' שאחריהן בני אבות. וה' אחרונו' נקראו' גבעות. אורים. ועל זה דרשו חמשה חומשי תורה כנגד ה' אורים שבפרשת בראשית. והתפארת והנצח וההוד והיסוד רומזים לד' טבעות הארון. ולפנים יתבאר עוד. ועוד יתבאר לפנים למה נאמר בטבעות הארון ויצקת לו ולא בשלחן. וכאשר ישכיל בענין הטבעות יתבונן עוד בענין ארבע קרנות המזבח. וד' מתנות. וב' מתנות שהם ד' ומתנה אחת:

 

פרק ששי

מערכת שמות נגדות:

הפועלים הם השמות המתנגדים בפועלים כענין שנאמ' גם את זה לעמת זה עשה האלקים (קהלת ז) ודע כי עקר הפועלים הם הדו פרצופין ובשאר השמות אעבור לפי מקומם ולפי ענינם:

ואלה הם צז. וצנ. שדים ורחם. אב ואם. איש ואשה. אדם וחוה. חתן וכלה. מלך ומלכה. היא ושמו. הוא ובית דינו. הוא והיא. זה וזאת. השם הגדול השם הנכבד. יקוק אד'. יקוק אלקים. כסא רחמים כסא דין. נסים נגלים נסים נסתרים. תפלה וגאולה. עולם ועד. תורה שבכתב תורה שבעל פה. מצות עשה ומצות לא תעשה. אש לבנה ואש שחורה. אספקלריאה המאירה ושאינה מאירה. פנים ואחור. בתי גוואי ובתי בראי. שמים וארץ. אור וחושך. בקר וערב. יום ולילה. חמה ולבנה. שמש וירח. מאור הגדול ומאור הקטן. מים ואש. מים הראשונים ומים האחרונים. ימין ושמאל. דרום וצפון. עדן גן. חיים ומות. טוב ורע. צדקה ומשפט. משפט וצדק. אמת ואמונה. דגן ותירוש. חלב ויין. כסף וזהב. ברזל ונחשת . דבש שאור. מצה וחמץ. היסוד והעטרה. זכור ושמור. כבוד יום וכבוד לילה. עולם הבא וגן עדן. עץ הדעת ופרי עץ הדעת:

וכבר בארתי למעלה במערכת השמות כי התפארת הוא הדעת. והיסוד הוא העץ והעטרה הוא הפרי. וזכרתי עוד כי השלישית הוא החיים. והתפארת הוא עץ של חיים. נמצא כי תפארת הוא עץ של חיים וגם הוא העץ שהוא הדעת והיסוד הוא עץ של הדעת. והעטרה הוא פרי העץ של הדעת. ואף הוא פרי העץ של הדעת:

 

פרק שביעי

מערכת הסדר:

שמות הספירו' על דרך אצילותם הוא כתר חכמ' בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות וכבר זכרנו למעלה בפירו' הברייתא של ס"י כי האלקו' הם עשר ספירות נאצלו מאין סוף ובארנו שם מהו ענין האצילות ולכן נאמר עתה בסדורן כי מאין סוף נאצל הראשונה שהיא הכתר כלול בט' כחות חתומות בכח ולא בפעל ומכח האין סוף נאצל מהכתר כח שני שהיא החכמה כלול בשמנה כחות בכח ולא בפועל. ואין צריך לומר היות כח המאציל בנאצל:

ומהראשונה והשניה נאצל בכח אין סוף כח שלישי הנקרא בינה כלול בז' כחות מאצילה. והכח הזה הוא אשר האציל בכח מאציליו את הז'. ומהחסד נאצל הששה על הסדר אשר זכרתי אחת לאחת למצוא חשבון ולא שהיה בענין זמן או המתנ' או טרח ועמל חלילה:

אבל כאשר עלה הרצון במחשבה מיד היה סוף המעשה כענין שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדו (ישעיה מח) וארז"ל תחלת המחשבה הוא סוף המעשה. ואמרו משל לגץ כאשר אזכור עוד. ודע כי האי' סוף אשר זכרנו איננו רמוז לא בתורה ולא בנבאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל אך קבלו בו בעלי העבודה קצת רמז. וכבר זכרנו בפירוש הברייתא עשר ולא י"א לרמוז שלא יגדר בגדר בגדר מספר כי אין שם מספ' נתפס בו. ולכן אמרו דרך כלל אין לך עסק בנסתרות:

ואמרו עוד המסתקל בד' דברים מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. בשלמא למעלה וכו' אלא לפנים מאי דהוי הוי. ואמרו עוד דרך משל לאדם שבנה פלטריא באשפה. המשילו הענין לאשפה מפני שאם בא אדם להשתכל בו ישתומם ויסוג ממנו אחור כמו האשפה כי כל ענין שאין המחשבה גודרת וסובלת כלל חוזר להיות מאוס כאשפה. וכענין הזה אולי תשיבהו מחשבתו למצוא ולחקור בו כדרך שאמ' שלמה המלך ע"ה דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו (משלי כה) ובעבור היות הענין מופלא ומכוסה ונסתר ודק מאד לכן לא רמז בו מרע"ה והורנו בזה שלא תגע בו יד המחשבה כלל:

ומתוך מה שקבלנו מענינו אמרנו כי האצילות הראשון שהוא הראשונה כי ממנו היה. אבל על דרך אחרת אין רשות להעלותו אף על המחשבה מגדל תעלומיו. ומהעלמת האין סוף אשר בארנו נשכיל ונתבונן מעלת אצילו' הראשון הקרוב אליו כשלהבת בגחלת והוא הראשונה. ולגדל מעלתו ודקותו רמזוהו במלת אין ובמלת מחשבה כי בשם אחר זולתם וכיוצא בהם לא יתפס. גם משה ע"ה לא רמז בו ולא בענינו דבר שיורה עליו בשום ענין המובן:

אלא שקבלו בעלי העבודה כי רמזו משה במלת בראשית כי הב' רמז לו כי אמרו כי ראשית רומז לשניה והב' שמוש כלומר ע"י ראשית ברא אלקים את הבריאה ומשמעו שיש שברא ע"י ראשית אלקי' כי מלת אלקים רומז לשלישית. ומלת ברא כמו האציל. ואי' מלה בלשון הקדש דקה לענין הזה כמוה. והנה הב' תרמוז על הראשונ' וראשית לשניה ואולי כי בעבור המלה תרמוז לשתי ספירות נרמוז הענין בשני תגין על ה' והב' גדולה להכתיר המלה. ויהיה ענין הכתוב כי על ידי ראשית ברא הראשונ' את השלישי' הנקרא אלקי:

או נאמר כי תחזור מלת ברא על הראשי' כי למעלת הראשונה לא יאמר עליו ברא. גם כי לא הוזכר במלה שיאמר עליו כי הוא אשר ברא ועל דרך הזה נאמר כי הראשית ברא אלקים:

אמנם הכתר המלה בב כאשר וכאשר זכרנו למעלה כי מהראשונה ומהשניה נאצל עוד כח שלישי הנקרא בינה. ומה שזכרנו למעלה כי הכח השלישי היה נכלל בשבע הוא מה שהוסיף הכתוב את השמים ואת הארץ. שמים וארץ הפועלים אשר הם עקרי השבע. ומלת את הראשון רומז לכתרים. ואת אחרון רומז לנצחים עם מה שנמשך מהם:

ומפני שבכח השלישי נכלל הכל דרשו בפסוק והארץ היתה תהו ובהו שכבר היתה כלומר היתה בתהו שהיא השלישית ומה שזכר' עוד כי השלשית האצילה את השבע הוא ענין כל פרשת בראשית שנאמר בו ויאמר אלקים יהי כן ויהי כן. כי כל אלקים שבפרשת בראשית שנאמר בו ויאמר רומז לשלישת כמו שזכרנו כי השלישית האצילה את השבע. והימים רומזים לשבע הנאצלות ממנה. ואלה הז' הם מדות השלישית להנהיג את הנעלם בהם. ומפני שהם מדותיה וכוחתיה נקרא אלקים כמו מנהיג כי הוא מנהיג במדותיו והמלה מורכבת אם הם כלומר כח שלהם:

ומפני שכל מעשה בראשית על ידיה והיא אשר האצילתו וסדרתו נקראת יוצר בראשית כלומ' שיצר את אשר ברא בראשית. עד הנה ראינו לדבר בסדר האצילות עד דרך כלל מפני כי בסדר האצילות ג' הראשונות לא יצא טעות למחשב' האדם כלל כי לגדל חשיבות' ודקות' הוזכר בהם הבריאה בלבד ולא מהות פרטיה ר"ל כי שלל מהם המשא ומתן במהות בריאתם ולא כדרך שאר המאמרות כמו יהי כן ויהי כן. ויקרא אלקים. וכן ויבדל אלקים. ויעש. ויברא. ולכן אין לנו בהן רק הכלל אשר קבלנו שרמז בו משה רבנו ע"ה בסדר הכתובים ורמז לנו בזה שאין כח באדם להתבונן בענינו בעבור כי הן חוץ מבנינו ועולמו ולא יתבונן האדם כי אם בבנינו ובעולמו. ואף במשה אמרו נ' שערי בינה וכו' וכולם נמסרו למשה חוץ משער החמישים ויתבאר בשביעיות:

וזהו מה שאמרו עוד במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור אין לך עסק בנסתרות. לה היה צריך לומר ממך ממך ואין לך. אלא יאמר במופלא ממך אל תדרוש ומכוסה אל תחקור ואין עסק בנסתרו'. או יאמ' ע"ד כלל את תעסוק בנסתרו' אבל מפני שרמזו על דברי' שאינן מכלל חלק האד' והם מופלאי' ומכוסים מדעתו אמרו כך ממך ממך ואין לך. ואח' שהענין כך אף אם ירצ' האדם לישא וליתן בסדר אצילות הג' ראשונות לא ימצא מקום לטעות כי לא יתבונן בו יותר ממה שהוא כתוב ורמזו בו:

אבל ממאמ' אלקים יהי אור והלאה יספר בפרטי הז' הנאצלות מהשלישית איך היותן יסוד לפעולות הנמשכות והמשתלשלות מהם מפי עליון. אלה הם סוד מעש' בראשית והם מבנין האדם ומעולמו ונותן לו רשות להתבונן בעולמו ולכן גלה משה ע"ה את הכל בפרט למבינים ולנבאי' ולחכמים בקבלה איש מפי איש. ומשה רבינו ע"ה הוא אשר התבונן בכל אלה כמו שאמר וכולם נמסרו למשה רבינו וכו'. ואולי בעבור כי הרשות נתנה להתבונן בהם נקראים הפועלים אשר הם עקר הז' רשויות:

או בעבור שהם הפועלים המושלים נקראו כן. או שנקראו כן מהטעם אשר נתבונן בשביעיות לענין הוצאת שבת כי הם רשות היחיד ולא רשות הרבים ומפני שהפרטים אשר כתב בו משה רבינו ע"ה הם עמוקים ורחבים מני ים ואין הקבלה מספקת אפי' לחכמים הראשונים וכדרך שאמר בפסוק ויעש אלקים את הרקיע כאן הרעיש בן זומא את העולם לכל אדם לבא במתכונתו במשאו ובמתנו לטעות ולהיות דובר שקרים בענין אל תאמרו מים מים. וכענין עדיין בן זומא מבחוץ וכיוצא באלה. לכן נמנע גם אנחנו לעבור בהם הרבה כי אין לנו בדור אשר אתו קבלה מספק' לעבו' בהם מרוב עמקם:

ולמדנו ממשה רבינו ע"ה על הדרך אשר העלים את הראשונה כי אין ראוי להרבו' בו גם את המחשבה. וכענין שאמרו במכוסה ממך אל תחקור כי החקיר' היא מחשב' הלב תמיד על הדבר . ומפני כי לא יגדרנה רק המחשבה קראוה מחשבה. אמנם גם אין המחשבה גודרתו כי אם ברצו' ושוב לא בהתמד' כי בהתמד' להסתכל בעניניה. ואין ראוי להסתקל בה מטעם שהיא יראת יי' ואמ' המסתכל בד' דברים וכו'. מה למעלה מה למטה. כי צד התחתון וצד העליון שוים בענינה למעוט התבוננות בה אין צריך אליה ואין לה בן זוג ויתבונן זה בשמות השוים ולמטה בציור למשכיל:

אמנם בשניה שרמז בו משה רבינו ע"ה במלת ראשית נלמוד ממנו כי בה תשלוט יד המחשבה אבל לא המשא ומתן בדבור כדרך אשר הוא לא ספר בה דבר וכענין שאמ' במופלא ממך אל תדרוש. והדרישה הוא הדבור והמשא ומתן בכל מקום וטעם התרחק ממנה שגם היא מעולה מאד לא יבין אנוש דרכה ולא ידע את מקומה. ומפני היותה דקה מאד לא נזכר אצילותה ממאציל כדרך השלישית אלא כדרך הראשונה. ומפני היותה שוה לראשונה בענין זה נרמזה עם הראשונה במלה אחת:

אמנם יותר העלים את הראשונה מהשניה בעבור כי השניה היא ראשית הראשי' ר"ל היא ראשי' היות נאצל מנאצל מה שאין כן בראשונה. והמשכיל עוד מה שזכרנו בשמות השוים בענין השלישית והאחרונה ימנע מלהרבות ממנה לספר כי שמה פלא כמו העט':

ומהנה נתבונן עם מה שנתבונן בטעם מאמר ז"ל במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור אין לך עסק בנסתרות כי מדרגות הם ממטה למעלה ויתבונן למטה בציו'. ונתבאר עוד למה הזכיר במופלא דרישה, ובמכוסה חקירה ובנסת' העסק כי הדריש' בדבור וחקירה במחשבת הלב:

והעסק כולל את הכל שלא יתעסק בנסתר כלל ואפילו במחשבה כי אין רשו' לדבר אלא בש"ת וכדרך הפרשה ויאמר אלקים יהי אור וכו' המספר מהשלישית איך סדר' מעש' בראשית שהוא עולם העליון. אמנם אף על פי שהרשות נתנה לדבר רק הדבור לבד הנמנע מן הראשונת נתן רשות לדבר בשלישית כאשר אמרנו. אבל להתבונן בו ממש אינו יכול כי הוא שער החמישים אשר לא השיג גם משה רבנו ע"ה:

אבל הרשות שהיא נתונה להתבונן הוא התבוננו' בעולם העליון כאשר זכרנו למעלה ואין צריך לומ' להתבונן ממנו איך הוציא הוא את הכל המכח אל הפעל בכח השלישית והיא פרשת אלה תולדות השמים והארץ וכו'. שהזכיר בה השם מלא שהוא עקר עולם העליון. וכן נתבונן בו בענין התורה והמצוה והמעשים וההנהגות המתנהגו' בעולם כי הוא אשר פעל ועשה את הכל יפה בעתו. כי כל אלה מכלל בנין האדם ומעולמו:

ומהנה נשכיל כי הבריאה שהיא דקה היתה בשניה אל השלישית כמו שנא' בראשית ברא אלקי' והיצירה בשלישית אל העולם ולכן נקרא יוצ' בראשית והעשיה בעולם התחתונים שהיא סוף הכל. ונתבונן מהנה עם מה שנתבאר על הכתו' שיאמ' כל הנקר' בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיה) כי מעולם ועד עולם הוא. כ"ל הע' בשמי הוא השם הגדול ולכבודו נברא ונזדמן בשמו היות' לראש פנה:

וסדר ציור מקום הספירות הוא שמשימין שלש הראשונות זו על גב זו ממש. ולמטה מהם לצד ימין חסד. ולצד שמאל פחד לעומתו. ולמטה מהן בין החסד והפחד התפ' נוטה כלפי חסד. ולמטה מהתפא' אל הימין נצח למטה מהחסד. ולצד שמאל לעמת הנצח תחת הפחד ההוד. ולמטה מהן בין נצח והוד תחת תפארת יסוד נוטה קצת אל התפ'. והמלכו' תחת יסוד נוטה אל השמאל יותר על דרך זאת הצורה (יש בספר תמונה):

 

פרק שמיני

מערכת הטעם:

שמשימין ג' הראשונות זו על גב זו, טעם אשר רשמו בעלי העבודה ג' ראשונות זו על גב זו ולא רשמו בהם ימין ושמאל, הוא מפני אשר זכרנו כי מגדל מעלת הג' והעלמתן אין כח בדעת האדם להתבונן בענינן עד שיתכן לומר בהן ימין ושמאל כלל כי הימין ושמאל הוא רמז לכח ההנהגה הטובה והפכה בתחתונים. ובהיות שאין הג' האלה מכלל התבוננות האדם לא יתכן לומר באחת מהן לא ימין ולא שמאל אלא ראוי ליחדן ביחוד שלם ושוה ופשוט בכל צד הרחמים הגמורים וכדי לרמוז על יחודן הפשוט והשוה והשלול מכל די' עשו משלשתן ראש אחד:

אמנם בעבור כי לא נשאר הדבור כי אם בשלישית כאשר זכרנו במערכת הסדר לא יזכירו מהראש ההוא רק השלישית כלולה מהראשונה והיא להם תמיד לראש עליון והוא הנקרא להם מלך עליון, ומלך העולם ומלך המשפט כי לא יצא משפטו מעוקל כי הוא היודע והוא הבורא והיוצר והאומר והעושה והגוזר והמקיים ובדרך הפרשה ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, וכן כל השבחות וההודאות והזמירות הכוונה כולה לשלישית:

אמנם יש לך לדעת כי שלילות כח הדין מהג' איננו כי אם על דרך שבארנו, אבל על דרך האמת והישר הם הכוללות כל כח כי המה יסוד ועקר הכל. וכבר זכרנו כי הראשונה אויר, והשניה אש, והשלישית מים, והיא העפר:

גם משם נתבונן עקר דעת בעלי העבודה בענין השלישית בענין הבריאה כי היא עקר הכל וכענין שאמר הכתוב הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, כאשר יתבאר בשער העולם ובשמיניות. אבל השבע אשר האצילה הם כחותיה ומדותיה היושבים ראשונה במלכות ומסודרים מפי עליון להתנהג בהן העולם התחתון כפי הכח הנמשך מכל אחת מהן והן סדר הזמנים ולא יתערב דברו בדברו (ס"א ולא יתערב כח בכח להתנהג בכח זולתו) עד יבוא הרצון מעליון לשנות עתים ולהחליף זמנים. וכדרך שאמרו בברכת הלבנה חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם וזה טעם אסור כלאים. וכדרך אשר זכרנו בבאור הברייתא:

נמצא כי כל אלו הז' הם העולם העליון אשר עקרו הפועלים הכוללים כל הכחות. ומפני שהם מכלל בנין האדם הרשות נתונה להתבונן ולהשתכל בהם. כי האדם השלם יוכל להשתכל בבבואה שלו בבנינו ובעולמו אשר הוא יסודו ודוגמתו אבל למעלה מיסודו אין לו רשות להסתכל:

ובעבור היות השבע בענין הזה ר"ל כחות והנהגות יתכן לומר בהן ימין ושמאל כפי ההנהגה הנמשכת מהן לתחתונים מכח העליון אשר סדרן להנהיג בהן עולם השפל. ובעבור היות כי התחלת עולם העליון בחסד כאשר רשמנו ונתפשט ממנו הכל אמר הכתוב אמרתי עולם חסד יבנה, וכבר זכרנו כי הם מים עליונים, ואמרו ז"ל כי בתחלה היה העולם מים במים, ומפני שהם הרחמים הגדולים אמרו להרשימו בימין ולמשכו הרבה אל הצד ההוא ואמרו להרשים את הפחד כנגדו בשמאל ולמשכו הרבה לצד ההוא לרמוז כי היא מדה קשה ולא שיהיה לשם ית' ימין ושמאל חלילה רק בדרך אשר הזכרנו באחדות:

הנה כי הכתרים האלה כוללים את כל הכחות כי יסוד הכל טוב ורע כענין שנאמר גם את זה לעמת זה עשה האלקים קהלת ז' ובס"י נקרא הפחד עמק רע. ואמרו לצייר את התפארת באמצע הכתרים ולמטה מהם מפני שהיא מדה מזוגה משתיהן. אבל רשמוה היות נוטה כלפי חסד לרמוז כי רובו חסד ולרמוז כי יש יתרון מעלת הימין על השמאל כי גדול כח המאציל מן הנאצל ומפני כי רבו חסד נקרא הוא גם כן ימין:

ועל הדרך הזה אמרו אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ואני קראתיו חוט של חסד על הדרך הזה ובלשון רז"ל חוט של חסד היה נמשך על אסתר. ומפני כי הוא מזוג מן הפחד אין מעלתו כמעלת החסד ולכן נקרא החסד רחמים גמורים והתפארת רחמים סתם. ושם חסד ושם רחמים יורו למשכיל:

אמנם נתבונן על התפארת כי הוא עקר הכל ויסוד הכל שהרי הוא כולל את כל הכחות שהם רחמים ודין ובו היה ראוי בריאת העולם השפל והנהגתו והשגחתו ועליו נאמר בעקר היצירה שתף מדת רחמים עם מדת הדין וברא העולם. וכאשר יתבאר למטה כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה:

ונתבונן עוד כי שתוף כח החסד וכח הפחד אשר היא התפארת הם הדו פרצופין. התפארת מן החסד והעטרה מן הפחד ולכן נקראת התפארת שמים ודרשו במלה אש ומים:

והנה עלה בדעתנו להאריך קצת בענין הבריאה להסיר מכשול הלבבות במקצת האגדות ובמדרשים אשר נאמרו עליהם. ומבאוריהם יתבאר ויתבונן למשכיל בשאריתן להעמיד שרשי הענינים על מתכונתם ויציצו פרחי הענפים ופריהם בעתם:

והוא שנדבר תחלה בג' מדות האלה אשר זכרנו בעבור כי הם הראשונות מבנין האדם ומבנין העולם והם שרשו ועקרו. ואם באלה לא נשלם מכל מקום הן הן העקר והשרש ממנו ושאריתן הן הן השלמתו בהשתלשלות התחלתן. ומפני כי הג' הן הראשונות והן העקר נקראו אבות העולם ואת הרשומות תחתיהם שהם הנצחיות והיסוד קראום בני אבות:

ולכן נאמר תחלה על אצילות הג' הראשונות האלה ועל ענינן, כי בעלות המחשבה הטהורה היות בריאת העולם והנהגתו בכחות העליונות עלה בשלימות כל כך כאלו היה המלכה ועצה היותו בענין הזה אשר נעשה, ועל שלימות המחשבה הזאת נאצלו הכחות העליונות אשר הם יסודי הבריאה ובדרך אשר יתבאר בסתרי פרשת בראשית לזוכה אליהם:

ואמרו ז"ל מלמד שהיו סדרי זמני קודם לכן, וכבר זכרנו כי הז' נקראים סדר זמנים. ועל הדרך הזה התעוררו ז"ל במדרשים על הכתובים בהרבה מקומות להודיע ענין השלמות ההוא. ולכן כאשר התבוננו ז"ל בפרשת אלה תולדות השמים והארץ שהיא מספרת בנגלה פרטי בריאת עולם התחתון שנזכר בה השם מלא כמו שאמר יקוק אלקים מה שלא נזכר כן בפרשה שלפניה המספרת בכללי סדר עולם העליון אשר הוא יסד התחתון אמרו שתף מדת רחמים עם מדת הדין וברא העולם ומזה נתבונן אנחנו בעקר היסודות ונדבר מהם כדי לברא שרשי הענינים:

ונאמר כי שתופם הראשון אשר זכרנו הוא אשר היה ראוי לשלימות הבריאה. וכבר זכרנו כי יסוד הכל ועקר הכל טוב ורע, ולכן נאמר תחלה כי עלה העניין בשלמות כל כך בתחלת המחשבה כאלו אמר הפועל אם אברא העולם במדת רחמים כלומר בחסד לבד שהם הרחמים הגדולים לא יוכל להתקיים כי מחשיבות המדה ההיא לא יתאוו הנבראים תאוה באותה מדה כי התאוה אינה נמשכת כי אם מצד שמאל ואם כן יתבטל קיום המין וקיום העולם ולא תהו בראה לשבת יצרה. ואם אברא במדת הדין שהוא הפחד לא יוכל להתקיים העולם כי משם נמשך היצר הרע המטעה אחריו את העולם וממנו יתרבו הרשעים ויהיה הדין נותן להחריב העולם כולו כי היא חרב נוקמת:

ונוסיף אנחנו בענין, ואם אברא בשתיהן בלא שתוף זו בכחה וזו בכחה גם לא יוכל העולם להתקיים כי כאשר ימשכו אחרי היצר הרע תנתן מדת הדין להחריב את הכל ואפילו הטובים והיה כצדיק כרשע. מה עשה שתפם יחד והוא התפארת המכריע הראשון הנוטה כלפי חסד וזהו שרש התחלת השתוף אשר עלה בשלמות תחלת המחשבה לקיום העולם עם מה שיתבאר עוד עקרו בהשתלשלות העניין כי תחלת המחשבה הוא לשלמות לצורך סוף המעשה. והיה תחלת המחשבה הזאת היות בשתוף זה ביחוד הרחמים ר"ל היות מדת הדין כלולה ברחמים בכח ולא בפעל. ותהיה סבה שהאיש יהיה שורר בביתו וכל כבודה בת מלך פנימה:

ומהנה יתעורר המשכיל עם מה שיתבונן עוד למטה מה שאמרו בבריאת האדם ואשתו בתחלה עלה במחשבה להבראות שנים ובסוף לא נברא אלא אחד כי בהשתלשלות זה נברא אדם וחוה למטה דו פרצופין פי' אף כי עלה במחשבה היות שנים ממש שאם נבראו בתחלה שנים יהיה זה פונה הנה וזה פונה הנה כדרך הבהמות ולא יוכל האיש להפיק רצונו מן האשה ולהעזר ממנה בקיום המין ולא לעבודת בוראו. אבל כאשר היו תחלה דו פרצופין היא הסבה כי אף בהפרדם יהיו לבשר אחד ויהיו נגררים זה אחר זה באהבת נעורים. וכבר המשילו את האיש שמתה אשתו למי שאבד אבדה ואולי כי על אצילות חסד ופחד גם על אצילות התפארת כאשר הוא אמרו מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבן כי כל אחת מהמדות נקראות עולם. וכאשר עלה במחשבה שאין הקיום ראוי לא בחסד לבד ולא בפחד לבד ולא בתפארת כמו שהוא כאשר יתבאר למטה הרי בנה עולמות והחריבן וכענין שאמרו דין יהניין לי ודין לא יהניין לי כלומר דין יהניין לקיום העולם ודין לא יהניין לקיום העולם:

ואולי כי מדרש בונה עולמות ומחריבן נאמר על דרך שהוספנו למעלה באצילות חסד ופחד. ונאמר כי באצילות חסד בונה עולמות העתידים להיות בו, ובאצילות הפחד בנה המחריב שלהם כענין גם את זה לעמת זה עשה האלקים (קהלת ז) ואשר הביאנו לבאר כן הוא מה שנאמר כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין (בראשית ד) כי למה יאריך לומר כי הרגו קין כבר הגיד שהרגו. ודי שיאמר תחת הבל. ויתבונן דברינו בהריסה ואמנם הפי' הראשון בענין בונה עולמות ומחריבן נכון יותר לפי ענין המדרש. אמנם מה שהוספנו אנחנו נראה שגם הוא אמת מדקדוק הכתוב. ויתכן כי בעלו' המחשבה אצילות חסד ופחד שהם העולמות שהיה בונה ומחריבן עלו עמהן גם הדורות שהיו עתידין להיות ולהבראות בהן וכמו שאין ראוי קיום לעולם במדות אלה באשר הם ר"ל חסד ופחד כן לא היו מאותן העולמות וע"כ לא נתקיימו:

וכאשר נתבונן עוד בהריסה בענין הבל וקין. ואולי כי על הדורות ההם דרשו באשר קומטו בלא עת (איוב כב) אלו תתקע"ד דורות ואמרו עמד ושתלן בכל דור ודור כלומר אולי יטיבו דרכם בתורה ובמצוות בזמן הקיום ויתקיימו גם הם והוא מחסד השם ית' עליהם. אמנם כ"ו דורות נתקיימו בחסד בלא תורה וכנגדן אמר דוד המלך ע"ה כ"ו פעמים כל"ח. והחסד אשר נעשה להם היה בזכות הצדיקים שהיו בכל דור ודור או בכל י' דורות מהן. וכבר ידוע כי חסד לאברהם וטרם נולד הוא לא היו הדורות שלפניו ראויים לקבל התורה ולא הוא ולא יצחק כי הוא היה בחסד ויצחק בפחד עד בא יעקב איש תם וזכה בה את זרעו כענין שנאמר תתן אמת ליעקב (מיכה ז) ועוד אזכור מזה במרכבה:

אמנם קדם התורה נתקיימו הכל בזכות הצדיקים כדרך שאמר הכתוב וצדיק יסוד עולם. ומה שאמר על תתקע"ד דורות שעמד ושתלן אולי יטבו דרכם בתורה ובמצוות מפני כי עק' העולם וקיומו היא התורה ואמר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיה לג) ונאמר עוד כי הוא חייך וארך ימיך (דברים ל) ויתבונן זה במה שזכרנו כי התפארת רמז לתורה שבכתב ואמרו כי קיום העולם ראוי בו כאשר הוא עקר השתוף אשר נצטרך לקיום העולם ומשתוף הכתרים אשר הזכרנו אשר היא התפארת נתבאר מה שהתעוררתי בהקדמה ואמרתי כי מניין הג' בכלל ומנין הד' שהוא בפרט היוצא מן הכלל שורש גדול להם, כי עלו למטה שנים וירדו ארבעה אך תאומים נולדו:

וצריך כל בעל העבודה להתבונן בזה כי הוא עקר כל העקרים ושרש כל הדברים ועליו סובבות כל העבודות. ומהשתוף הזה עוד יתבונן פנימיות הכתוב שאמר ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם (בראשית ב) כי כל פרשת בראשית דברים כפולים נגלה ונסתר ושניהם אמת. כי כאשר הדברים למטה כן יש למעלה דברים נקראים כן והם יסוד לדברים של מטה שהם דוגמתם. וכבר הזכרנו כי הגן רמז לעטרה והעדן רמז לחסד ונטע הגן בתוך העדן וזהו עקר (סא עניין) השתוף. ואמר מקדם לרמוז כי רובו חסד או שיאמר מקדם כענין וכנה אשר נטעה ימינך (תהילים פ) ועקר הימין הוא חסד או יהיה מקדם כמשמעו מתחלה כדרך עלה במחשבה להבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד כי אף על פי שבתחלה עלה במחשבה היות העדן והגן שתי מעלות. לבסוף נטען יחד בעבור כי כאשר יהיו לב' מעלות כאשר עלה בתחלת המחשבה שיצא נהר מעדן להשקות את הגן כאשר יתבאר עוד:

עד הנה ראינו להרבות באצילות ג' האבות האלה ובעקריהם כדי שיתבארו הבנים בהשתלשלות האבות כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה ועקרו. ולכן יש לך לדעת כי עוד נמשך האצילות דוגמת אבות. הנצח דוגמת חסד ולכן רשמוהו בימין. ואיננו חסד כראשון כי יקבל מהתפארת שכח הפחד כלול בו וההוד דוגמת הפחד ולכן רשמוהו בשמאל. ואיננו דין כראשון כי יקבל מהתפארת אשר רובו רחמים מצד החסד. ובעבור כי קרוב נגדות הנצחים כנגידות הכתרים לא יתכן קיום העולם בהם כדרך אשר זכרנו בכתרים לכן עלה במחשבה לשתף גם אלה והוא המכריע שני אשר יסוד הכל והוא שהכל נשען עליו שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י) והוא השלום שנאמר עושה שלום במרומיו (איוב כה) בענין פנימי כאשר אזכיר בעשיריות והוא השלום שבו נחתמו כל הברכות כאשר אזכיר בתפלות כי בו נשלם ונחתם כל הבנין והוא הנהר היוצא מעדן ומשך גופו של דבר וסופו הוא מציאות תחלתו:

ויתבונן זה בשער האדם עם מה שיתבאר בבאור הברייתא כי אין ראש דבר בלתי סוף ולא סוף בלי ראש. וכבר זכרנו בשמות השוים כי הם אחד. ולכן יש לך לדעת כי כאשר אזכיר בכל מקום התפארת כאלו נזכרהו עם היסוד ולא ישתנו בהם שמותם וענינם רק על הדרך שהתפארת הוא הראש בבנין וקודם במעלה. ויסוד הוא משך הבנין וסופו. ולכן הוא אחרון במעלה אמנם ענינם אחד. ובעבור שהוא אחרון במעלה מקבל מן הכל ואמרו כי איננו מלא רחמים כמו התפארת וזהו שרשמוהו נוטה קצת אל השמאל. ועל הדרך הזה קראו הרמב"ן ז"ל בפירוש ספר היצירה שלו דבר ובבהיר קראו צדק ועוז המורים על הדין. והתבונן בטעם אצילות הבניה כי האבות כשרשי האילן שהם עקר הבנין והבנים כענפים ולא יוציאו פירות כי אם הענפים אם כן הבנים הם ראויים לקיום העולם ולא האבות, אמנם אין קיום בענף בלתי שרשו וזהו טעם כעקרי ומהענין הזה נתעורר טעותו של קין כאשר יתבאר בהריס':

ויש לך לדעת כי אע"פ שאלה הם האבות ואלה הם הבנים כולם בנים לשלישים אשר האצילתן ובני בנים הרי הם כבנים ביחוד גמור. ובעבור כי נפסק מעין האצילות ביסוד והוא האחרון בו כי כבר נאצלו כל השבע בהיות העט' בכללם כאשר ידוע למשכיל לכן נקרא שדי ודרשו בו שאמרו לעולמו די ואמרו מלמד שהיה העולם מגלגל והולך כפקיע עד שאמרו לו די רמזו במלת לעולמו על עולם העליון שהוא עולמו של פועל העליון כי התחתון אינו עולמו וכי הוא עולם המנהיג אשר הוא לראש פנה. כי השמים שמים לו ואין לו בעולם החפץ הזה אלא ד' אמות של הלכה או של תפלה כלומר שלא ישרה שכינתו כי אם בבתי כנסיות ובתי מדרשות:

ורמז בגלגול העולם שהיה מתפשט והולך עד שאמר לו די ולולי שהפסיק המעין עוד היה נמשך יותר כדרך לכלם נתת בן זוג וכו' כאשר יתבאר בשבעיות. ומפני שהיסוד היה עקר הכל וכולל את הכל דרשו עליו בבהיר אני ה' עושה כל (ישעיה מד) אני הייתי כשנטעתי אילן זה והוא האילן שאמרו במדרש שעקרו מהלך ששים שנה רמזו בששים שנה כי הוא כולל שש קצוות ונתכונן זה בשבעיות. ואמרו כי נופו מהלך ה' מאות שנה כי למעלה ממנו הם חמש והם נופים:

ואמרו עוד ומתפלגים תחתיו כל סדרי בראשית זה יתבונן למטה. ואחר שהיסוד אחרון באצילות והוא המכריע הכולל את הכל והוא קיום הכל (סא והוא יסוד הכל) היה ראוי בריאת העולם והשגחתו להיות בו כמו שהוא כי הוא הקרוב אליו אלא שחייבה חכמתו שיתגלה הכח הכלול בו ובתפארת היותו לראש פנה היות בריאת העולם על ידו בכח התפארת והכח ההוא הוא העטרה. וכענין פרשת אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב) ודרשו בו בה' בראם לרמוז כי כאשר היתה לראש פנה כדרך הה' שבסוף השם הגדול אז נברא העולם. אמנם הכל בכח התפארת שהיא כשליח העושה שליחותו לעזר המשלחו. וכמו שאמרו שסוף ביום ברא ה' אלקים ארץ ושמים כי זה הוא השתוף והשם שלם שהזכירו בענין זה:

ובאמרי בכח התפאר' ר"ל שלא יתנהג כח הע' בעולם השפל כי הוא הכח הנמשך אליה מן הפחד כי אם בשפע הבא אליה מן התפארת שהוא הרחמים דרך חיסו' וזהו עקר השתוף והשם מלא שהזכירו אשר עוד הולך ומתבאר. והבאור בזה הוא כי כאשר ראה הפועל בחכמה (ר"ל כדרך הביט בתורה וברא את העולם) והכל בתחלת המחשבה כי לא טוב לענין הקיום לברוא את העולם בתפארת כמו שהוא ולא יהיה בדין וברחמים משפיע ומקבל כי לגדל מעלת המדה לא יתאוו בה הנבראים תאוה שהרי רובה חסד ולא יתגלה כח התאוה ויהיה העולם שמם. אבל טוב הוא לקיום שיתגלה כח התאוה הנמשך מהפחד אשר הוא נחש הקדמוני כי לא הו בראה לשבת יצרה והוא שדרשו בפסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ואמרו זה יצר הרע זה מלאך המות וטעם כאשר יתבאר למטה:

ומפני שהענין טוב לקיומו של עולם לכן עלה במחשבה שיתגלה כח הע' שיונקת מן הפחד והיתה לראש פנה לקבל מן התפארת. ובעבור היותה מן הפחד ומקבלת ממנו ציורה נוטה לצד שמאל יותר. אמנם לא היה טוב לקיום היות התפארת לראש פנה לפעול בכח החסד. גם לא היה טוב היות העטרה לראש פנה לפעול כפי כחה הנמשך אליה מן הפחד כי תחריב את כל הנמשכים אחר יצר הרע הנמשך מכחה. אבל הטוב לקיום העולם היות נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ולא יגדלו צמחי הגן אלא בכח ההשקאה ההיא. והאשה תשמע אל בעלה ולא הבעל אל האשה:

וזהו שאמרו בבהיר בפסוק אני ה' עושה כל, אני הייתי כשנטעתי אילן זה וכו' ולא יגדל עליו מלאך רמזו במלת כל אל היסוד ורמזו במלאך אל העטרה שהוא המלאך הגואל ואמרו שלא יגדל המלאך עליו אלא כל יגדל על המלאך, וזהו ואל אשך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג) ויתבאר עוד במשל מעוט הירח. ועל שלמות תחלת המחשבה אשר הזכרנו נוכל לבאר המדרש שאמרו במדת רחמים אי אפשר במדת הדין אי אפשר ועל הדרך אשר הזכרנו למעלה. ונאמר עוד מה עשה שתף מדת רחמים עם מדת הדין וברא את העולם וזהו עקר השתוף ותחלת המחשבה הוא סוף המעשה כמו שנאמר ביום ברוא ה' אלקים ארץ ושמים. ובדרך יוד קא ואו קא שהוא השם הגדול עם ה' אחרונה שנתוספה בו שהוא שם מלא על עולם מלא כי בתחלה באצילות עולם העליון לא הזכיר רק שם אלקים הרומז לשלישית כי עדיין לא נתמלא העולם ולא נשלם כדי להזכיר שם מלא עליו:

וכלל הטובה שהיה בענין השתוף הוא כי אף בעת הזעם תשתוקק האשה אל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אל מקום הראשון אשר גדלה להתנהג בחסידות ויחזור גם האיש אחרי האשה כמחזר אחרי אבידתו, והיא שחוט של חסד משוך עליה להפסיק זוהמת הנחש עקלתון מן חוה שאלמלא נזקקין זה לזה הבהמות בהררי אלף היו מחריבין כל העולם כלו מזוהמתו. אבל בהיות השם שהוא מים עומד ביניהם כדרך ואני חומה משכך את חמתו כי המים מנצחים את האש היות לה גבול לשרפתה כמו עד פה תבוא ולא תוסיף (איוב לח) ומהנה נסמך ענין הדרש שאמר בענין איש ואשה כי שאלמלא שתף שמו ביניהם ישאר שמם אש ואש והוא ענין צנן את הנקבה שהזכירו בבהמות בהררי אלף כאשר יתבאר. וארז"ל מדה טובה מרובה ממדת פורענות:

והנה נתבאר את אשר יעדנו לבאר בענין עקר השתוף כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה עם מה שנתבונן במלת מחשבה ובמלת מעשה וזהו נעוץ סופו בתחלתו כי הכל עלה במחשבה היות כאשר היה ואין כל חדש תחת השמש כי מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א) ונתבאר עוד למשכיל למה לא הוזכר שם מלא בכל פרשת בראשית עד אלה תולדות השמים והארץ. ואשר ישכיל מה שכתבנו ביציאת הע' מהכח שהיתה כלולה בכח התפארת אל הפעל היא בעזר לתפארת בענין הקיום כשליח העושה רצון משלחו מיתרון אהבתו יתבונן המד' שאמרו כל שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד יצא. ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כי היא כלולה בכל, ובשביעיות נזכור בענין הבערה שיצאתה מן הכלל ומשם יבין המשכיל באור העניין:

וממה שכתבנוהו יוכל להתבונן המשכיל בהשתלשלות יצירת האדם התחתון ומהתחתון ירמוז בעליון כדרך אשר אמרנו שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וגו' (בראשית ב) אמרו עליו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד ויתבונן שלא אמרו ולבסוף נברא אחד כי זה יורה על בטול תחלת המחשבה אבל אמרו ולבסוף לא נברא אלא אחד לרמוז כי עם היות טוב שנים לקיום המין וכאשר אמר אחר בריאתו לא טוב היות האדם לבדו מ"מ לא נברא אלא אחד. ולא נחשוב בזה כי נתבטל קיום תחלת המחשבה חלילה כי דו פרצופים היו גם בבריאה הזאת כאשר עלה במחשבה:

ונברא אחד בעבור כי כאשר יתקיים בסוף המעשה את אשר עלה במחשבה היותן שנים ממש שיהיו נגררים זה אחר זה באהבת נעורים והיות כל אחד עזר לחבירו עזר האשה לבעלה במלי דביתא ותקונו (סא ולתקונו) וכדרך שאמרו כל מלאכות (סא מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועזר הבעל לאשה בשאר כסות ועונה ובמלי דשמיא. ומגזרת החבור הראשון וכו') שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה והם שבע מלאכות כמנין לעזר הבעל :

וחיוב הבעל לאשה שלש מלאכות והן שאר כסות ועונה כמנין האבות והארץ מתברכת. והם מים אש רוח והמשכיל יבין. ובגזרת החבור הראשון לא יפנו זה מזה כדרך הבהמות אבל יהיו לבשר אחד לקיום העולם. ואם יזכה האיש בזוג כתקון הבריאה היות אשתו לעזרתו לעשות מלאכתו של העולם הזה ולגדל בניו כדי שיהיה לו פנאי למלאכת דרך העולם הבא כדרך אשר זכרנו אז נשלמה בו תחלת המחשבה ובנינו שלם כדמות עליון:

וראוי לו גם כן להעלות לה מזונות להתמיד דירתו עמה ללמד בניו ללכת אחריו בדרכי בוראו ולעבודתו ובזה יפרו וירבו תמיד והברכה מצוייה עמהם אבל כאשר תמרוד היא בבעלה (סא בשלה) גם הוא עתיד למרוד בשלו כי יניח את ביתו וילך לו ויגרש את אשתו והבנים שובבים כיתומים ואין אב והאם תגדלם בשרירות לבם על דרך מלאכותיה שהן מעין העולם הזה ולא הרגילתם אחרי דרך הבעל והוא ישנאנה וישלחנה בסרחון הבנים בעבור שדבקה בפרי בטנה ולא ידרשנה (סא ולא יסרתם) ובשלוח האם ישולחו הבנים כי אז תיסרם האם ונוקמת את נקמתה בהם:

ועל הדרך הזה דרשו בפדוק אעשה לו עזר כנגדו. ומהנה נתבונן בעליונים כי בהתקשט האם ומתגדלת במעשה בניה על הדרך הזה אשר אזכור עוד אז היא עטרת בעלה במלאכות אשר עושה לבעלה והבעל מעלה לה מזונות בזכות בניה הנדבקים בה לטובה מחסדו לפאר את ביתו תמיד. ואם הבנים שמחה, ואם יסרחו הבנים ישלחם ביד פשעם ותתגרש האשה מבעלה וילך האב המרחם למרחוק והאם תיסר את הבנים בעבור כי נטמאה בהדבקה בהם. וכאשר נזכור עוד למטה את העקר הזה. ובענין בחירת האדם יתבונן למטה הדרש שדרשו על פסוק לא טוב היות וכו' זכה עזר לא זכה כנגדו כי כל הענינים משתלשלים אמנם לא יתעלם ממנו כי חובת מלאכות האשה לבעל הם שבע. וחובת הבעל לאשה הם שלש והם האבות:

ואחרי אשר בארנו אלו בעקרים יש להתבונן עוד ולדעת כי בעלות המחשבה היות העטרה לראש פנה ולקבל מהכל ולהשגיח בעולם השפל ולהנהיגו איננו ענין היות בה מעוט כח או מעוט קדושה וכבוד ופרוד בסבת התחתונים כאשר לא יכשרו מעשיהם חלילה לאל כאשר חושבים רבים מקלי אמנה (סא המח) בחולשת הבנתם בדברי רז"ל ובדברי המקובלים. אבל היתה המחשבה ההיא לתכלית השלימות בענין הבריאה לצרך הקיום כאשר זכרנו וכמו שאמרו כשברא את העולם אמר דין יהניין לי ודין לא יהניין לי. והוא כי תכלית הטוב ותכלית התענוג אשר תתקיים בו הכונה כאשר עלה בתחלת המחשבה בתחתונים אשר עקרו הוא מין האדם כאשר יתבאר. אמנם בהיות גלוי לפניו יתברך שעתיד האדם לחטוא ולא תתקיים הכוונה המבוקשת ממנו להעמיד הבריאה על מתכונתה לטובתו וכאשר יתבאר בא להם בעניין משל מעוט הירח הרומז לע' ועל השרש ועל העקר אשר אקדים לו טרם אדבר בו בענינו:

והוא שצריך תחלה לדעת כי בעבור היות האםד נברא בדמות עליון וכדרך אשר יתבאר בשער האדם הרי הוא כמלך פורץ גדר ברצונו לעשות לו דרך דוגמת הדמות אשר מלכותו בכל משלה. אף כי עקר בריאות העולם בעבורו ולשמושו היה כענין שאמר החכם החסיד השלם כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני:

אמנם בטעם בריאת האדם שהוא העקר לא מצאנו ענין זולתי היותו ישר ולשמש את קונו וללכת בדרכיו ולהדמות אליו בהנהגתו וכענין שאמר החסיד עוד ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. ואמרו ז"ל מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא קדוש אף אתה קדוש וכו' וללמדו להועיל היותו ישר ולהדמות הצורה ליוצרה נתן לו חכמה ודעת ובינה להבין דרכיו וכדרך אשר נתן התורה לישראל אשר גם היא מיסוד הדמות. וכבר נרמזה התורה כולה גם באדם הראשון דכתיב בו לעבדה ולשמרה (בראשית ב) והוא רמז למצות עשה ולמצות לא תעשה למשכיל:

ובבראשית רבה אמר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות בא לרמוז אל הברכה הבאה בזכות העבודה התמימה וכאשר יתבאר למטה. ובבחור האדם להתדבק בתורה ובמצות ולא יסירה מלבו ולא יחטא כלל כאלו מתדבק תמיד אל הדמות וכענין שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם וכו' (דברים ד') וכאשר יתדמה הצורה ליוצרה ימשוך אליו בזכות צורתו השפע הטוב העליון כי יבקש מין את מינו ונעור (סא ויעור בתחתונים) וכדרך שאמרו בזכות שלמה ע"ה תשרה שכינה בתחתונים וזהו עקר שלמות האדם היותו מושל בכל דבר ודבר:

וכבר אמרו בשלמה ע"ה כי מלך אפילו בעליונים. והכתוב אומר ומוראכם וחתכם וכו' (בראשית ט) וכאשר תשרה שכינה בעולם השפל אז תהיה הברכה מצויה בו כי זאת היא הברכה ולא תקולל האדמה ובזה יוכל האדם להניע אל המעלה הגדולה אשר עוד אזכור ולא הטובה אשר אין לה ערך ותהיה דמיון השגחת המנהיג ופעולתו בעולם לכבוד ולתפארת כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט) וזהו עקר הסבה והחפץ אשר היה בענין הבריאה והיותה בתקונה לצרך האדם המושל עליה דוגמת הדמות כי כאשר תעמוד על מתכונתה יזכה אדם השלם להתלבש ברוח הקדש השורה בתחתונים בזכותו ויעלה מזה עוד אל הנבואה הגדולה אשר היא אספקלריא המאירה כי שמו בקרב הארץ:

ובפעולתו ובמעלתו הגדולה יזכה עוד שלא ימות לעולם כי כאשר תעלה זכותו היות החיים והשלום תמיד בעולם לא יניח מקום לנחש להסיתו שימות בסבתו ויזכה היות נפשו קיימת בגופו תמיד כי דמה הצורה ליוצרה שהוא החיים ובבא זמן להסתלק והפרד מן העולם לא יהיה מן הראוי לקבל הפסד הזמן ולמות אך יחזור גופו רוחני ולמעלה גדולה אשר אין לה תכלית והוא חיי העולם הבא כי אף בזמן החפץ הזה רוצה לומר אחרי שחטא אדם שמלאך המות שולט בסבת חטאו בעולם הזכירו רז"ל במקומות רבים מאנשי המעלה ההיא והם הנקראים להם בני עלייה:

אמרו באגדה בחנוך הפך בשרו ללפיד אש ואמרו בו אחזתיו לקחתיו מבני אדם. אדרתיו פקדתיו זה חנוך בן ירד שמו כשם רבו (סא ששמו מטטרון) לקחתיו מבני אדם ועשיתי לו כסא כנגד כסאי וכמה שעורו של הכסא ע' אלף פרסאות של אש ומסרתי לו ע' מלאכים כנגד ע' שמות הסובבים את הכסא והפקדתי לו כל פמליאות של מעלה ומסרתי לו חכמה ובינה יותר ממלאכי השרת וקראתי שמו יוד קא ואו קא הקטן וסדרתי לו כל סדרי בראשית. ועשיתי לו גדולה יותר מכל פמליא שלי וכן אנקלוס תרגם בפסוק ואיננו כי לקח אותו אלקים (בראשית ה) ארי לא אמית יתיה ה':

ואמרו באגדה ביעקב שלא מת כי הצדיק בעודנו חי ידביק נפשו בגן עדן אשר הוא עולם הבא וצרור החיים אשר הם מקום הנפשות ומחיתם וחיותם איננו ראוי שימות מרכבת הנכבד הנברא בדמות עליון אשר שם נפשו בקרב החיים האמתיים ההם:

ראה מה שאמרו במשה ע"ה בפסוק ויעל משה מערבות מואב (דברים לד) תניא ט"ו מעלות היו ופסעם משה בפסיעה אחת כלומר שחזר רוחני ולא היה בו מד' יסודות רק מעט מזער. ואמרו באליהו ז"ל הפשיט בשרו מעליו ונעשה לפיד אש והנה עודנו חי בגוף ובנפש כאשר ידוע בקבלה מדור לדור:

ואמרו בצדיקים הזוכים לחיי העולם הבא שהוא באלף השביעי והוא עולם שכולו שבת וכדרך אשר יתבאר בשביעיות אותם שנים שעתיד הקב"ה עושה להם כנפיים ושטים על פני המים. הנה השאלה מורה שלא ימותו והתשובה בכנפיים מורה שיחזרו רוחניים כאשר זכרנו:

עוד אמרו במעלה אחת שישנה במקצת הצדיקים והיא מיתת נשיקה. אמנם אחר ידיעת שער האדם ושער העולם אשר שם יתבאר מקום מעמד הנפשות וקיומם ושרשם עם מה שזכרנו הנה נתבונן בענין הנשיקה כי תתעלה נפש הצדיק בעודנו חי מעלוי לעלוי עד מקום תענוג כל נפשות הצדיקים אשר הוא דבקות הדעת ושם תדבק וישאר הגוף בלא תנועה והוא כענין שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד) ואלה הצדיקים גמורים וכיוצא בהם בהפרדם מן העולם אע"פ שנראים מתים מן הרי לא יטמאו כי המלאך המות הממית בסבת היצר הרע השולט באדם מזוהמת הנחש לא המיתם אך נפשם בחיים שמו בחייהם ובמותם לא נפרדו וקרוב לזה מה שאמרו ביום שמת רבי בטלה הכהונה:

וכבר הזכירו בו ענין במסכת כתובות שנוכל להתבונן ממנו כי גם הוא מאנשי המעלה היה. וכן כמה מהצדיקים אשר יש להם זכות גדולה במעלה הזאת ואם לא נודע כאשר הם כי נראים מתים לעיני האדם ואינם מתים כי אינו נכר כי הזכירו במסכת שבת בהני קפולאי כי מתוך שנראים מתים נודע עניניהם. וכדרך שהקשו בתעניות בענין יעקב אבינו ע"ה לחנם חנטו חנטייא וספדו ספדייא וכו':

אמנם אמר החכם הגדול ראיתי בני עלייה והם מועטים. ואם אחרי גזרת המות יוכל האדם הצדיק להגיע למעלה גדולה לחיות לעולם אין צריך לומר כי טרם הגזרה אם יבחר לדרוך דרך עץ החיים שיחיה לעולם ויגיע למעלה גדולה באפס תכלית ושעור:

אבל אם יבחר האדם היות נמשך אחרי היצר הרע אשר איננו מושלט בעולם רק להיותו עזר בקיומו של עולם להתאוות בו תאוה הנמשכת מהנחש הקדמוני וכענין שנאמר לא טוב היות וכו' (ראשית ב) ובדרך האצילות הראשון אשר בארנו למעלה אך יבקש (סא היות) עליונים למטה ותחתונים למעלה הפך הכוונה הראשונה הטובה אין זה דרך עץ החיים אבל ידרוש אל המתים להגביר כח הטמאה הבאה מעץ החיים ובהדבקו אל הזוהמא ההיא הרי הוא מטמא את צורתו ומתרחק מהקדושה הראויה לשרות על הצורה ההיא ונכרת מהתענוג הגדול אשר הוא חיים עד העולם:

ובטמאת המלך יטמא את ביתו ואין מקום לחול עליו ברכה והוא סבת קללת האדמה וכענין שנאמר בחטא האדם ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג) וכאשר אין הברכה מצויה בעולם היא סבת מניעת השגה. ובמניעת ההשגה היא מניעת החיים כי בסבת החוטא אשר לא ידמה הצורה ליוצרו אין ראוי להשתמש באור שהוא אור החיים ובדרך שאמרו ראה שאין העולם כדאי להשתמש באור ההוא וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והגניזה היא כי ילך האיש מרחוק ותתגרש האשה מבעלה כדרך המכעיסים אותי על פני. ובהסתלקות האור אשר הוא מחיית הכל וחיות הכל הנחש מזומן להטיל זוהמא על חוה וזאת היא הטמאה והקללה וההשחתה. ובהיות שור הבר נזקק עם בת זוגו אין כל בריה יכולה לעמוד מפני חרבנן כי אין השם עומד ביניהם ונותן רשות למשחית לחבל את הגורם העניין ההוא מדה במדה. הוא הגביר הכח ההוא הוא יתגבר כפי כחו ומונעו מן החיים והוא סבת מיתתו:

קצרו של דבר קיום העולם וסבתו הוא ביד מין האדם אם ידמה הצורה ליוצרה כאשר בארנו ולא יחטא כלל יהיה השלום בארץ (סא מחובר) וזאת הברכה. ואם יבחר בהפך זה יסתלק השלום וחרב בא לעולם ותארר האדמה כאשר בארנו כי העט' היא החרב המתהפכת כפי האדם הרוצה (סא הבוחר) לשמור בית קבולו וכדרך אשר בארנו באחדות:

ומאשר בארנו בעקר הזה נתבונן שרש הדרש שדרשו ז"ל זכה עזר. לא זכה כנגדו. כי האדם הוא כמו הדמות אשר הוא עקר הכל ואשתו ויצרו הם כמו העזר אל הדמות כי הם מן הצד ההוא. ואם ירצח להתדמות ליוצרו בכל ענין וכדרך שאמרו רז"ל יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כלומר שלא יתגברו עליו אך יקרב אותו בימין לצרכו יהיו עזר בין בעליונים בין בתחתונים כי כאשר יתגבר האדם עליהם למטה כן יתגבר האדם על דוגמתן למעלה ותתדמה הצורה ליוצרה. ואם לא זכה כאשר אמרנו יהיו כנגדו כי בהם ילקה מן השמים בעבור כי הכריע עצמו לכף חובה:

ונוכל להתבונן למה אמרו שתהא הימין מקרבתו, ואחרי אשר בארנו לך יסוד העניין נתבונן עתה לדעת כי בהיות צפוי לפניו יתברך בתחלת המחשבה כי עתיד האדם לחטוא בסבת היצר הרע הצריך להיות שולט בעולם לקיום הבריאה כדי שיתגלה כח התאוה ויהיו בני עלייה מועטים והיה מן הראוי כי בסבת החטא יפגע בם מדת הדין להשחית את הכל כי כך היה ראוי אף להכנס לפנים משורת הדין איננו מן הדין ואף אם יהיו צדיקים בדור המדמים צורה ליוצרה לא זו הדין וכאשר הזכירו במשל הירח אשר אזכור למטה לכן עלה במחשבה היות חמדה ההיא לראש פנה לקבל מלמעלה ובזה תהיה רפה כי הבעל ימשיך לה מחסדו (סא מצד חסדו) מגזרת החבור הראשון וכענין אשר אזכור למטה:

וזהו שנאמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג) כי אף בעת הזעם יהיה חסדו משוך עליה קצת כי השם יהיה דורש אותה תמיד בזכות הצדיקים המתלבשים בה כאשר הם מדמים הצורה ליוצרה ויהיו קטנים בעיניהם וענוים ושפלים ונחים דוגמת הדמות וגורמים כי השורה עליהם לא יתעורר אך ישתוקק אל שפלות דמותם ובזה יגבירו הזכות על החובה ותשקוט הארץ וזהו שאמרו הנעלבים ואינם עולבין ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה) ועוד יתבונן זה:

ובאמת אם יתגברו הצדיקים כחם השורה עליהם יחריבו את הכל כענין ר' שמעון בצאתו מן המערה וכענין ר' אליעזר הגדול כאשר ברכוהו. ור' יוחנן שאמר דלו לי גביני. אמנם אינו מן המדה הטובה כפי אשר זכרנו וכבר אמר הכתוב גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז) וזהו שרש ענין מעוט הירח הרומז למדת הדין אשר הזכירו במשל וכאשר עוד יתבאר:

ובעבור כי לצרך הקיום יצטרך לענין ההוא ולא לפי שורת הדין, אמרו בסוף המשל ועדיין לא נתפיסה לומר כי בשורת הדין היה ראוי להחריב הכל וכאשר יתבאר עוד בהתבאר ענין המשל:

אמנם ראינו עוד להרחיב בענין ענש האדם אשר יבחר להכריע עצמו לכף חובה אשר הוא הפך הכוונה בבבריאתו כדי לבאר שאר מדרשים אשר לא זכרנו בענין הבריאה והם עקרים גדולים. ומהם נתבונן עקר המשל בענין הירח ועקר העניין יתבונן בחטא האדם ואשתו (סא שהיתה כגופו) כי כאשר בחרו להם דרכי המות וכענין אשר יתבאר בהריסה נענשו במיתה כדרך בא ליטמא פתחין לו. ובהיותן שרש לבאים אחריהם נגזרה גזירה גם עליהם אף כי ידוע כי ברוב כל ענין הולך אחר שרשו ומעשה אבות יעשו בנים וכמו שאמר הכתוב אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואמר החסיד ראיתי בני עלייה והם מעטים. ובהיות גלוי לפניו בתחלת המחשבה שעתידים לחטוא מדרך הבחירה גזר עליהם להענישם בהעדר הטובה השלמה הבאה מצד החיים והשלום הראויים להיות בארץ כאשר זכרנו למעלה והוא מה שאמרו ראה שאין העולם כדאי להשתמש באור ההוא וגנזו לצדיקים לעתיד לבא:

ואמרו עוד בענין הזה בפסוק ויבדל . ויבדל הבדילו לו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והכל כוונה אחת כי בזמן החפץ הזה שהוא זמן תגבור' היצר הרע נגנז האור הרומז ליסוד אשר ממנו החיים שלא יוכל להשיגו. והגניזה ההיא סבת המות כי הנחש מטיל זוהמא על חוה. והחוטא הרוצה להדבק בחיים מדת הדין פוגעת בו בלהט אשר לפניה ואפילו צדיק גמור לא יזכה להשיג כאשר היה ראוי טרם החטא וכאשר אבאר עוד למטה במשה ע"ה. והמעט אשר יוכל האדם להשיג איננו משיג רק בטרח גדול אשר יעשה בגופו לבד מהיראה והפחד אשר יאחזוהו טרם יגיע אל ההשגה:

והטעם כי בגניזת עץ החיים אף על פי שנשארה ההשגה לצדיקים בגן עדן עם כל זה היא מדקדקת עם סביבותיה כחוט השערה בעבור היותה מדת הדין ומפני היות ענינה כך נקראת חרב המתהפכת כי היא גן עדן לצדיק וחרב נוקמת לרשע וכענין שאמרו בלהט החרב המתהפכת פעמים אנשים פעמים נשים. וידוע כי בהתלבשות האיש רמז לרחמים והתלבשות האשה לדין. ומפני היראה ההיא הבאה בסבת החטא צריך לשמור מלהכנס לפנים מן המחיצה בענין ההשגה ואף כי לפנים מן הלהט אשר שם השגת הכל והיא העטרה אשר היא דרך עץ החיים וכאשר יתבאר בהריסה:

ועל ענין הזה אמר הכתוב וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים וכו' (בראשית ג) אמנם המשכיל בפנימיות הכתוב הזה יתבונן בו עוד קצת מסדר הבנין. ויאמר כי מתחלה השכין בגן עדן את הכרובים אשר הם דו פרצופין. או יהיה מקדם רמז לחסד הנקרא מזרח והוא הימין אשר ממנו נוטעה הגן כאשר הזכרנו למעלה. ואחר כן השכין את הלהט לשמור את דרך עץ החיים. אמנם הלהט אשר זכרנו מעולם הנפרד הוא ושם החיה אשר ראה יחזקאל ע"ה ומשם הם המתלבשים וגם שם הכרובים אלא שיש כרובים לכרובים כאשר יתבאר במרכבה:

עוד אמרו בענין גניזת האור אגדה מפוארת ואף לויתן זכר ונקבה נבראו ואלמלא נזקקין זה לזה היו מחריבין כל העולם מה עשה סרס הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא. והכוונה על דעתינו מבוארת כאשר זכרנו ברמז השמות השוים. ושם הזכירו עוד לויתן נחש בריח מפני היותו מבריח התיכון (סא מפני היותו המכריע הראשון) כענין שנאמר במשכן והבריח התיכון (שמות כו) והנחש עקלתון לרמוז למכריע השני שאיננו רחמים כל כך. והריגת הנקבה ומליחתה היא גניזת האור והבדלתו שאמרו רז"ל גנזו והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא והמליחה מורה על קיום העניין ר"ל קיום ההבטחה שהבטיח בו את הצדיקים לעתיד לבא:

והמשכיל דבריהם ז"ל בגמרא שאמרו בהריגת הנקבה של לויתן שאני דגים דפרצי יתבונן למה אמרו בלויתן שהרג את הנקבה ובבהמות אמרו שצנן את הנקבה. ובאור הענין כי זקיקת (סא אחיות) הדגים לשים שלום בארץ כי האיש מחזר תמיד אחר אבדתו. ומפני שזאת היא התאוה הגדולה כי האיש מחזר אחר אבדתו הרג את הנקבה שאלמלא שהרג את הנקבה יתרבה השלום כל כך עד שלא יתאוו הנבראים תאוה ותהיה העולם שמם ואף לעתיד לבא לא יחינם מטעם זה אבל יאכלוה הצדיקים מלוחה כדי שלא יתבטל מפריה ורביה:

והמשכיל יוכל להתבונן למה אמרו דנקבה מלוחה מעלי טפי. וכן דכרא מליחה לא מעלי כי אף אם יהרג הזכר וימלחנו ישתמשו בנקבה אמנם במליחת הנקבה יסתרס הזכר. וכן בהמות בצנן את הנקבה יסתרס הזכר:

ובמה שאמרו לעתיד לבא נתבונן כי גנזה בזמן הזה ולא יאכלוה אפילו במליחתה והוא כדרך האור וגניזתו כאשר אמרנו. אבל לא צנן הנקבה של לויתן מפני כי המים צוננים הם ואין דבר חם עומד ביניהם ואף כי יעמוד ביניהם חום המים צוננים את החמימות אבל הבהמות הן חמות מפני כי המה אשיים לכן הוצרך לצנן את הנקבה מבהמות על ידי המים אשר ביניהם ולא פריצי כולי האי לעבור בהם ולחמם אותם. כי חומות חול גבול לים ואף כי המים שהם צוננים ולחים מנצחים את האש כאשר זכרנו למעלה וכדרך ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג) אמנם לא יכבוה ממש לצרך הקיום וזהו הטעם שלא הרג את הנקבה מבהמות והוא שהעלו שם בישרא מליחא לא מעלי:

ואשר הביאנו לדמות המכריעים לדגים מפני שבשפע שלהם היא הברכה. וכענין שאמר יעקב על בני יוסף כאשר ברכם אחר שהזכיר מדת אבותיו ומדתו אמר בסוף וידגו לרוב בקרב הארץ (סא ויהיו יולדות ששה בכרס אחד) ויהיה ברכתם אחד. והיא הברכה ממש ורמזנו בזה בשמות המדות במדת הששית:

ויש לנו לדעת כי מה שזכרנו בגניזת האור או בהבדלתו או במליחת הנקבה שהוא ענין שלא יוכלו להשיג ולראות את האור הצפון ההוא. ומה שזכרנו עוד כי הוא סבת המות איננו כי אם בזמן החפץ הזה שהעולם נמשכים בו אחרי יצרם הרע בסבת החטא הראשון כאשר זכרנו למעלה כי לפי שהם מגברים אותו על דרך עץ החיים יבא להם גם הרעה מן הצד ההוא וכענין שאמר יורד ומשטין עולה ומקטרג ואמרו עוד הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות:

אבל מה אמרו גנזו לצדיקים לעתיד לבא. או מלחה לצדיקים או הבדילה לצדיקים לעתיד לבא כולו כוונה אחת כאשר בארנו. ורמזו בו לעתיד לבא לימות המשיח ואל הימים אשר יהיו אחרי התאוה שהם הימים אשר אין בהם חפץ ר"ל שיהיה האדם טוב בטבעו ויתבטל ממנו היצר הרע כדרך שהיה ראוי להיות טרם החטא ואז יתגדל המנהיג בצדקת בניו כי חוט של חסד ימשך עליה בימים ההם. ומתוך שיהיה שלום בארץ ישתמשו באור הצפון וכמו שאמרו גנזו לצדיקים לעתיד לבא. ובזכות ההוא יזכו לחיי העולם הבא כי הוא העולם שהוא חיי העולם והנותן נפשו בחיים ובשלום נכון הוא שלא ימות בגשתו אל המזבח שהרי רחץ את עצמו במים חיים:

ומהדברים האלה נוכל להתבונן ענין השני פשפשים אשר היו בכניסת שער ההיכל אשר אחד בדרום ואחד בצפון והיו נכנסין בתא כי בהיות ידוע כי בנין הבית דוגמת עליון היה נוכל להתבונן כי הפשפש אשר היה לצד הדרום היה רמז לדרום שהוא התפארת. ושבצפון רמז לצפון שהוא העטרה ואותו שבדרום לא היה נפתח כמו שנאמר השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבוא בו כי ה' אלקי ישראל בא בו .(יחזקאל מד) ופירוש כי יבא בו לעתיד לבא כי אין העולם הזה כדי להשתמש באור ההוא ואפילו משה ע"ה. ואף לעתיד לבא לא יפתח כי לא יראני האדם וחי (שמות לג) אבל אותו שבצפון היה נפתח תמיד כי ההשגחה נשארה בצפון כאשר זכרנו. אמנם בהריסה יתבונן ענין הפשפש אשר היה בצפון למה היה נפתח בפנים ולא מבחוץ וכמו שאמרו אחד יורד לאמת שהחי וכו'. ואולי כי הוא הטעם עצמו בשער ההיכל אשר לא היה נפתח רק מבפנים:

ומהנה נוכל להתבונן מה שזכרנו בשמות המדות בענין שבר של לויתן אשר ארז"ל עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן ומהנשאר יעשו סחורה בשוקי ירושלם והסחורה היא ההשגה הגדולה שיתעסקו באור הגנוז כל כך בפרהסיא כמי שעושה סחורה בשוק ואין החרב עומד לשמור את דרך עץ החיים:

וזהו גם עניני הסוכה שיעשה הקבה מעורו של לויתן הצדיקים. והשאר יפרסו על חומות ירושלם כמו שאמרו במסכת שבת.אמנם לא יאכלו הצדיקים כל בשרו וגם לא יעשו מכל יורו סוכות והטעם יתבונן למטה בענין גבריאל עם מה שרמזנו בו גם למעלה:

ועל ההשגה הגדולה אשר ישיגו הצדיקים לעתיד לבא אמרו ז"ל באגדה עתיד גבריאל לעשות גניגנא (סא קכיגיא) עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יוכל לו שנאמרכי הוא ראשית דרכי אל העושו יגש חרבו (איוב מ) רמזו בגבריאל למדת הגבורה אשר ממנו התאוה כאשר הזכרנו למעלה ורמזו בלויתן לתפארת שהוא לויתן הזכר ורמזו כי כאשר יאכלו הצדיקים לעתיד לבא הנקבה המלוחה להם יתחברו ויתאוו הרבה בזכר ויהיו טובים עד מאד כאשר היו ראויים להיות טרם החטא לפי הבריאה שהיתה דרכי אל וכל כך יתחברו בו עד אשר לא יתאוו תאוה בעולם (סא תאות העולם) הזה כלל. ואלמלי שהקב"ה יעורר להם כח הגבורה שהיא התאוה לצרך קיום העולם לא יוליד עוד ולא יאכלו עוד ולא יתנהגו כלל במנהגו של עולם אך יהיו מעין עולם השכלים ונמצא כח המנהיג מבוטל:

ולכן הביאו הכתוב העושו יגש חרבו (שם) וכבר זכרנו כי מדת הקב"ה עשה הגבורה והלויתן (סא כי מדת הגבורה היא והקב"ה אשר עשה את הלויתן) (סא כי הקב"ה אשר עשה מדת הגבורה ואת הלויתן) (וזאת הנסחא עקר ל"ד). כמו שנאמר אני ה' עושה כל וכמו שדרשו בבהיר רוצה שיתנהג גבריאל בענין העולם הזה עד האלף השביעי שהוא השבת הגדול הרומז ליסוד והוא שבת לה' אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כו) וכמו שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' (שם כה) וכאשר יתבאר בשביעיות. אבל קדם לכן העולם נוהג בכח הבהמות אמנם בזמן השלמות יאכלו הצדיקים מבשר של לויתן הנמלח להם ומבשר הזכר. וכן יעשה סוכה מעורו על הדרך שבארנו:

ולמה שרמזנו כי בכח הבהמות יתנהגו תמיד עד אשר ישבתו ביום השבת הגדול אולי כי יש רמז בזה באגדה. אמרו ירדן יוצא ממערת פמייאס ומהלך בימה של טבריא ומהלך בימה של סביכי ומהלך בימה של עלית ומתגלגל ויורד אל פיו של לויתן שנאמר יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ) ומפני כי הכתוב אומר מבהמות בהררי אלף העלו שם איתמי בהמות בהררי אלף בטוחות בשמן שיגיח ירדן אל פיהו של לויתן:

אמנם לא יטע' המעין דברינו בענין הבהמות והלויתן שנדחים דבריהם ז"ל בסעודות העתידות להיות בהם חלילה אבל רצוננו כי הסעודות האלה לא למלאת הכרס חס באיש כאשר יחשבו הפתאים אבל באים להרבות שכל כמוס הראוי להשיג בו בזמן ההוא מה שאין ראוי להשיג בזמן החפץ הזה:

וכענין שהזכירו עוד בענין יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית לצדיקים לעתיד לבא כי בנעימות (סא בטעימת) הדברים שנבראו מששת ימי בראשית כמו היין המשומר או הבהמות או הלויתן כל זה יוסיפו לדעת שכל כמוס ועקרם ושרשם ובהם יעלו אל המעלה הגדולה אשר זכרנו ובהבדל שבזמן הזה לימות המשיח אמרו אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק והרמז בשם בתפארת והכסא לעטרה ורצו לרמוז כי בזמן החפץ הזה גורם החטא אשר הוא תגבורת יצר הרע שאין השלום בארץ בשלימות אך הנחש מטיל זוהמא על חוה ומהזוהמא ההיא מקבלים האומות כח ועולים בה לגדולה ואינם נמחים:

וידוע כי הם מהצד ההוא ובחלקי השרים והמזלות ויתבונן עקר זה בהיות הפחד מדת יצחק ועמלק נינו של עשו בן יצחק אשר נתברך בחרב כי משם באה החרבן והפורענות והגזרות והקטרוגים על שרו של ישראל הנקרא גבורה על שם מקומה ומשם היצר הרע נמשך הגורם כל זה. וכענין שאמר יורד ומשטין עולה ומקטרג כאשר זכרנו למעלה:

אבל לימות המשיח שיבטל היצר הרע יהיה חוט של חסד נמשך על העטרה ואז תגבר על ידו וימחה זכר עמלק מתחת השמים כי השלום מחובר בארץ בשלמות ולא יבא עוד הכח לעשו וכענין הרמת יד משה ע"ה במלחמת עמלק ואז יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם (תהילים קד) ומפני שבירידתן של ישראל עולין האומות ובעליתן יורדין האמות דרשו ז"ל בפסוק ולאום מלאום (בראשית כה) אמלאה זו החרבה החרבה זו:

ומהנה נתבונן שרש ענינו של יצחק אשר חפץ לברך את עשו שהיה איש שדה ובא יעקב במטעמים אשר אהב אביו ובריח שדה אשר ברכו השם ונטל הברכות להפסיק זוהמת הנחש מחוה ולא תהיה מדת הדין שטוחה לפניו:

ויתבונן מהנה מה שדרשו בשני גדיי עזים טובים (בראשית כז) טובים לך וטובים לבניך וכל עניני שני שעירי יום הכפורים וממה שבארנו יוכל המשכיל להתבונן למה הוצרכו הקרבנות והתפלות והתחנות בזמן החפץ הזה. כי אף בזמן שהבית קיים והיה עת רצון היו עושים קרבנות וכל זה כדי להעמיד המחשבה ולקרב הכחות היות חוט של חסד משוך על העטרה ולא תעורר עליהם מדת הדין וכטעם הרמת יד של משה ע"ה:

ואף כי בזמן הגלות שנחרב הבית והוא עת הזעם שצריכין אנו להרבות בתפלות ובהודאות ותחינות תמיד כדי שלא ישתעבדו בנו האמות בגזרות קשות בעוד גברה ידן וטוב להם לישראל היותם שפלים ולא יתגרו בזמן הגלות באמות כי השעה משחקת להם. אבל לעתיד לבא בזמן השלמות תפסוק זוהמת הנחש וחוט של חסד ימשוך תמיד והקרבן בא עתה בזמן החפץ הזה בעבור החטא אבל בימים ההם אין קרבן בא בעבור חטא (סא כי בימים ההם אין בהם חפץ) וקרבן זמן ההוא יהיה קרבן תודה אשר בא לשבח ולהודאה לשם יתברך:

ונחזור לענין גניזת האור ונאמר כי מה שאמרנו כי ענש האדם הראשון היה בגניזת האור שלא יוכל להשיגו היות לו חיים עד העולם בעבור היותו עתיד לחטוא נוכל לומר כי מה שאמרו בענש אדם הראשון שהיה מתחלה מן השמים ועד הארץ וכיון שסרח נתמעט תתפשט כוונתו על הדרך הזה כי השמים והארץ הם רמז לדו פרצופין ומתחלה נברא האדם ישר בנפש טהורה וזכה והיה יכול להשיג בשמים ובארץ ויחיה לעולמים וכיון שסרח נתמעט מההשגה ההיא שנאמר ותשת עלי כפכה (תהילים קלט) הכ' רומזת לעטרה ולכן נכתבה בה הרומזת אליה והיא שפגעה בו והענישתו למות ולא ישיג את השמים כי היא החרב המתהפכת ועומדת לשמור את דרך עץ החיים:

ונאמר עוד באולי כי על הדרך שבארנו אמר הכתוב ויאמר אלקים הן האדם היה וגו' (בראשית ג) ואמר הן האדם היה כאחד ממנו שהרי נברא בדמות היות לו בחירה לדעת טוב ורע כלומר להשיג הד"פ הנקרא טוב ורע ולהתלבש בהם. ועתה פן ישלח ידו כלומר ועתה שסרח הענישו שלא יוכל לשלוח יד ולקחת גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם כלומר שאיננו ראוי להשתמש באור ההוא. ומלת גם תורה שנשארה ההשגה בפרי העץ אשר אכל שהוא למטה מעץ החיים שאם לא כן למה יאמר גם יאמר ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים וגו' ואי אפשר לפרש מלת גם בענין אחר ועל הדרך שבארנו יאמר ועתה פן ישלח ידו. כלומר ועתה שסרח אפילו ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כלומר שישוב בתשובה ויועיל לו תשובתו לדעת טוב ורע וכענין אשר יתבאר בהריסה לא יקח ממנו ויאכל בענין שיחיה לעולם ויחזור פן על וחי לעולם כלומר אפילו שישוב בתשובה שלמה ואפילו יקח מעץ החיים ויאכל כדי שיחיה לעולם לא יועיל לו ויהיה מלת גם כמו אף:

וכן היה לאדם הראשון כי אע"פ ששב בתשובה גזרת המות לא נתבטלה ממנו ומהבאים אחריו עד זמן הימים אשר אין בהם חפץ ועל הדרך שאמרנו למעלה. ובעבור שהיה אדם הראשון שרש לכל נענשו בחטאו כל הבאים אחריו ומעולם לא נשתמש ילוד אשה באור ההוא כאשר היה ראוי טרם החטא אף כי מעשה אבות יעשו בנים ואין איש יעשה טוב ולא יחטא. ואף מרע"ה שהיה גדול האדם לא השיגו בדרך אשר הוא בקש להשיגו כאשר יתבאר בהריסה:

ואחר אשר הרחבנו בסוד ענין הבריאה ובטעם היות העטרה לראש פנה ובענין מעוט הירח על העקר אשר זכרנו בו. בעבור ראותנו רבים נכשלים בענינו ודוברים על השם עתק ומן הבאור אשר נבאר בו יתגלה סוד ענין הבריאה. ואם כבר זכרנו בו די למשכיל ויתגלה עוד סוד קדוש החדש הנקרא סוד העבור המשתלשל למטה בגלגל הירח. ויתגלה עוד ענין קרבן ראש חדש למה נאמר בו לה' ויתפשטו ממנו עוד הרבה דברים נעלמים בדבריהם ז"ל אשר להם עקרים גדולים וענפים רבים:

אמר הכתוב ויעש אלקים את שני המאורות וכו'. ושאלו שם מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה'. ואמרו אמרה ירח לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. ותחלה נבאר רמיזות המשל במלותיו ואחר כך נדבר בבאור. ונאמר כי הקב"ה שהזכירו במשל תחלה רמז לשלישית שהוא הפועל העליון אשר ברא והמציא את העולם העליון. והלבנה והירח והמאור הקטן רמז לעטרה שנקרא כן. והמאור הגדול והחמה רמז לתפארת הנקרא כן. ועשית ב' מאורות הוא אצילות דו פרצופין והם הב' מלכים המשתמשים בכתר אחד. כי בתחלה עלה במחשבה היות התפארת באצילות דו פרצופין מיוחדים ברחמים ולטעם אשר זכרנו למעלה:

ועתה יש לך לדעת כי אין כוונתו ז"ל חלילה שקנאה הירח בגדל מעלת החמה כי אין שם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ואף כי לא זכרו בדבריהם לשון שיורה עליו שום שנוי בענין הבריאה חלילה כאשר חושבים הפתאים:

אבל יחסו המאמר לירח בעבור כי הוא רומז למדת הדין כאשר זכרנו. וידוע כי כל דבר ראוי להיות על קו הדין. ותחלה הקשה להם ז"ל הכתוב שאמר תחלה את שני המאורות הגדולים ואחר כן קרא את האחד מהם מאור קטן. והשיבו בזה על דרך משל על שלמות תחלת המחשבה כאלו היה משא ומתן והמלכה ועצה בענין ואמרו אמרה ירח לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. כלומר כי כאשר עלה במחשבה היות טוב לקיום הבריאה השתוף הראשון והיא המדה המזוגה שהיתה באצילות דו פרצופין וכענין אשר זכרנו למעלה בענין אצילות עולם העליון עלה בשלמות המחשבה היות טוב שיתגלה כח הגבורה להתאוות בו תאוה כי לא תהו בראה לשבת יצרה ומפני שהדין נותן כן לצרך קיום העולם אמרו כי הלבנה הרומזת למ"ה אמרה לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד כלומר בכח אחד של רחמים ועל הדרך שבארנו אמנם אין הכרח (סא הכרע) בשורת הדין מי ישפיע למי ומי יקבל ממי אך הדין האמתי היה נותן אם יכריע האדם לכף חובה הדין נותן לכלות ולהשחית את הכל במדה קשה ואם לכף זכות לזכות את הכל במדת רחמים. וכאשר יתבאר עוד בסוף המשל אבל בהיות גלוי וידוע לפניו יתברך כי בהתגלות כח התאוה ימשך האדם אחר היצר הרע הנמשך מהכח ההוא ויחטא ויהיה שורת הדין להעשות נקמה ולהשחית הקיום מהכח ההוא כי משם חרב בא לעולם:

לפיכך באה התשובה במשל ההוא שאמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך. כלומר היותה לראש פנה לקבל מהתפארת דרך היסוד ולא תפעול כי אם לפי השפע אשר יבא אליה ממנו ובענין זה תהיה נוחה בדיניה ותתנהו לפנים משורת הדין. לא אמרו שהשיב לה את תהיי מעוטה או קטנה כי יורו לשונות אלה אל חסרונה רוצה לומר שבתחלה היתה גדולה ואחר כך נתקטנה וחלילה לאל בשנוי המחשבה ואף כי לא נכון לחשוב מחשבת עתק שיקטין קצתו מקצתו, אבל לשון לכי ומעטי את עצמך מורה שאע"פ שהיא גדולה תמיד שתקטין את עצמה שאף בעת הזעם שהיה ראוי לעקור את הכל בסבת החטא כפי גדל כחה הבא אליה מארס הנחש שתהיה תשוקתה אל בעלה הראשון מצד השתוף הראשון. והוא ימשול בה שלא תשחית כי יעלה לה מזונות תמיד מחסדו ואף כי יגרום החטא שלא יעלה לה מזונותיה בשלמות מ"מ לא יחסר המזג כי ידרשנה ה' תמיד להניח ברכה אל ביתו:

וזהו שדרשו בפסוק עושה שלום במרומיו. מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כי השלום הרומז ליסוד עומד ביניהם וממלא את מקומה ברחמים היות נוחה בדיניה וזהו שלום הבית שהזכירו בנר של שבת:

עוד האריכו במשל בענין המשא ומתן ואמרו שהלבנה אמרה וכי בשביל שאמרתי דבר הגון וכו' קראו ז"ל המאמר הראשון דבר הגון מפני כי הגון היה כן לקיום העולם כאשר זכרנו למעלה אבל מפני ששורת הדין בודאי שאינו ראוי היותה לראש פנה וכענין אשר בארנו אלא לכלות את הכל לפיכך הביאו את דברי הלבנה הרומזת למדת הדין כאילו היתה מקפדת להיות לראש פנה כלומר היותה שפלה יותר מן החמה שלא לפעול כראוי לה לפעול:

וכענין שאמר במדרש בקשו מים תחתונים לעלות גער בהם הקב"ה ודחפן למטה. ונראה על זה הדרך שבארנו בלכי ומעטי את עצמך והתשובה בו בשביל שאמרתי דבר הגון וכו' שנוכל לבאר מה שאמרו במקום אחר באגדה בשעה שברא הקב"ה את העולם אמר לשר של ים בלע כל מימות שבעולם ובשר של ים רומז לעטרה. והכוונה שיקבל ממים העליונים ולא ישתוף את העולם במימיו בסבת החטא וכדרך לכי ומעטי את עצמך. והשיבה די לי בשלי כלומר בשפע הנמשך אלי מהפחד שהוא מקומו ולשפוט בו הראוי לשפוט כי כן הדין נותן שלא להתפתות בינו כלומר בכעסו ובא לומר שלא יקבל ממתיקות מים העליונים למתק את מימיו המרים הבאים מן הפחד ולכן אמרו שעמד עליו והרגו וכענין צנון הנקבה של בהמות בהררי אלף:

ואמרו לולי שהמים מכסים אותו לא היו יכולין לעמוד מפני רחו והמים רמז לרחמים המכסים את השר מפני זוהמת הנחש שלא ישלוט כפי כחו לא לענין הנקמה ולא לענין היצר הרע. לא לענין הנקמה כענין שאמרו אלמלא נזקקין זה לזה היו מחריבי העולם כולו ולא לענין יצר הרע שיגרום הצד ההוא שימשכו אחרי היצר הרע יותר מדאי רק שיתאוו בה תארה לצרך קיום העולם. אמנם הרשות ביד האדם להרבות בו ולהמעיט בו לדרך הטוב ולדרך הרע:

ונחזור בענין משל הלבנה כי אחר שהקפידה להמעיט את עצמה וכמו שאמרה וכי בשביל וכו'. ועל הדרך שבארתי באה התשובה אליה בדרך פיוס להשיב אל דבריה אשר הם לפנים משורת הדין ואמרה שתזרח ביום ובלילה כלומר שממשלתה גדולה מן החמה כי ממשלת החמה אינה רק ביום וממשלתה ביום ובלילה הרי כאלו הכל נעשה על ידה. ועל זה אמרו כי השיבה שרגא בטיהר' מאי בעי כלומר אם צדקה איך משפט כלומר מאחר שהחמה שולטת ביום והיא נתנה לראש פנה וצריכה להמעיט את עצמה לקבל אורה ממנו הרי כאלו אין ממשלתה ביום כלום אמנם בפיוס הזה הראשון בא לומר כי הכל על ידה ומנהגת את הכל בכח החמה המאיר לארץ:

אמנם הביאו במשל עוד פיוס אחר שאמר לה הב"ה צדיקים נקראים על שמך שמואל הקטן דוד הקטן כלומר כי בזכות הצדיקים העוברים על מדותם ומדמים הצורה ליוצרה ולא יתגברו כפי הכח השורה עליהם אך נעלבים ואינם עולבים על ידם תתעלה ותתפאר וכאילו היתה עם המלך בחפתה ראשונה ובזה תהיה גם נוחה בדיניה ולא תעורר. ועוד יתבונן זה העקר למטה בהריסה ובאדם ובמרכבה:

ואמרו במשל כי עדיין לא נתפייס מפני כי איננו מן הדין ולכן אמרו בסוף המשל אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. כלומר שצריכין להביא לשם הגדול תתקרב האשה הנקראת קרבן לה' ויהיה חוט של חסד משוך עליה להעביר ממנה זוהמת הנחש ותתפתה ברחמים וזהו שאמר במוסף ר"ח ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם בהיותם מקריבים לפניך והוא העניין שנתעוררו בקרבן ראש חדש מה נשתנה שנאמר בו לה' כי אם הטעם היה מפני כי הקרבן הוא לשם המיוחד. גם כל הקרבנות לשם המיוחד הן אבל הטעם כמו שהזכרנו כי כאשר עלה במחשבה היות העטרה לראש פנה לפנים משורת הדין ולא היה העולם כדאי גם כן להשתמש באור הגדול ההוא צוה להביא כפרה לצרך עצמם על המעשה ההוא ויהיה להם כפר מן הפגיעה:

וזהו מאמרם מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה'. אמר הקב"ה הביאו כפרי עלי על שמעטתי את הירח כלומר לפי שמעטתי את הירח לפני' (סא שלא) משורת הדין אתם צריכים כפרה שלא תעורר מדת הדין עליכם. ומלת עלי כמו אלי כי השם הגדול הוא אשר צוה בכל המצות ואמר להביא אליו קרבן:

או תהיה עלי בעבורי כמו כי עליך הורגנו כל היום כלומר בעבור מעשה שמעטתי את הירח ולפי הבאור הזה ירמוז הקב"ה במקום הזה לתפארת. אמנם אם היינו אומרים שירמוז בו אל השם הנכבד המדבר בשליחות התפארת תהיה מלת עלי כמשמעה וכן נראה מן הכתוב שאמר ג"כ לה' כלומר שאמר העטרה שיביאו כפרה בעבור מעשה ה' אשר עליה כדי שלא תהיה שטוחה לפניהם מן הדין אמנם לא יבא על שמעטתי הירח אל נכון אם לא נאמר שירמוז כי השם הנכבד הגיד הטעם בלשון אשר בא אליו מן התפארת. והראשון נכון:

ומה שמורה בו לשון לפי שמעטתי את הירח כי השמש מעטו ולפי תחלת המשל נראה כי הפועל העליון מעטו וכמו שאמרו בו לכי ומעטי את עצמך וכאשר בארנו כי הטעם מפני כי השמש נוח לו מאורו ומכהה את אורה ועל הדרך שבארנו:

ומה שנרמז העניין הזה בקרבן ר"ח במלת לה' וכאשר בארנו בעבור כי אז הוא זמן התיחד הלבנה בקו האמצעי אל החמה לקבל כח ואורה ממנו להנהיג העולם ברחמים ולרמוז עוד על סוד הקרבן כי בו תתקרב האשה לה' ויהיה כפר מן הפגיעה וזהו ענין סוד העבור המשתלשל למטה עד הירח התחתון בסוד חסידי ישראל היודעים זמן התחדש עטרת תפארת כמאמר בברכת הלבנה וללבנה אמר וכו' כי בעת הכנסת החתן והכלה בחופה אחת אז החדש מקודש ומעובר בתפארתו ומוליד את העבר וכענין שהמשילו הדבר לאשה מעוברת שילדה בעדים שאמרו כי ראו הלבנה ולאור עבורו לא ראו ואמרו עליהם עידי שקר הם היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כרסה בין שניה:

ובעבור כי ענין קדוש החדש ועבורו רומז בנסתר ענין גדול אמרו כי זה היה מן הדברים שנתקשה בו משה רבינו ע"ה עד שהראה לו הב"ה באצבע וכדרך שאמרו כזה ראה וקדש. והאצבע היא הנבואה:

ומהדברים האלה שהרחבנו בהם יתבונן המשכיל שלילת שנוי המחשבה ושלילת שנוי ההנהגה בענין הבריאה ויתבונן עוד כי ראוי לכל אדם היות קשה לכעוס ונוח לרצות. וארז"ל עוד כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו ומאמר זה מגלה קרוב טעם הקרבן. ויתבונן עוד כי הכעס מביא לסוף לעבוד עבודה זרה שהרי כאילו מקצץ בנטיעות וכאשר יתבאר בהריסה:

ויתבונן עוד שרש מאמרם ז"ל שאמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו כי לא דברו בצדיק גמור אשר נטה להיות חסיד כי לא יתכן לומר בו כי יצרו גדול או קטן כי מלאך השם צבאות הוא כענין שנאמר על הכהן מצד חסדו כי מלאך ה' הוא וכן לא דברו ברשע גמור כי הנחש בעצמו המלא זוהמא וארס ונמשל כבהמה שעסקיה רעים וכלו יצר הרע אבל דברו בבינוניים המכלכלים ענינם באמת ובצדקה שהוא הקו השוה וכאשר האחד גדול מחברו בתורה ובחכמה הרומזים לבנין כך הרוח הכלול בכל מדה אשר ממנו התאוה שורה עליו יותר לדרך השלמות ונמצא כי יצרו גדול כי בהיות הרוח כלול בקרב הצורה הנכבדת מעורר תמיד לצאת מן הכח אל הפעל כי רוח צפונית מנשבת תמיד מה שאין כן במקום שאינו כלול כל כך ופועל לעתים. ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:

ויתבונן עוד כי העטרה כלולה בכל ופועלת בכל ומשגיח בתחתונים בשליחות הכל ולכן נקראת שר העולם וכן נקראת שליח כי היא המציאה את כל הנבראים התחתונים מכח עולם העליון אל המעשה התחתון וכענין שאמרו מחשבה ביום ומעשה עם דמדומי חמה. וירמזו בפנימיות ענין ביום לתפארת ודמדומי חמה לעטרה שהיא דמדום לתפארת הנקראת חמה. וירצו לרמוז כי המחשבה בבריאה בתפארת בעבור כי הקיום היה ראוי בו וכאשר בארנו למעלה. אבל יציאת המחשבה למעשה ע"י העטרה אשר היתה לראש פנה והנה הוא שר העולם כמשמעו בעבור שהוא מנהיגו של עולם התחתון ומשגיח בו אמנם יונק מלמעלה ומשפיע למטה וכענין שתף מ"ר עם מ"ה וברא העולם:

ובב"ר רמזו אל השר ההוא במשל האדריכל והסרסור אמרה בפרשת נח על פסוק ויתעצב אל לבו משל למלך שבנה פלטרין ע"י האדריכל ראה אותם ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על האדריכל. משל אחר בפרשת נח על הפסוק שזכרנו משל למלך שעשה סחורה על ידי הסרסור והפסיד על מי להתרעם לא על הסרסור. עוד משל אחר במדרש למינקת שנרדית בסרחון בית המלך:

וכל אלה המשלים אליה רומזים והוא רמז להסתרת פניה המאירים בעת הזעם. וכענין והיה בענני ענן על הארץ הרומז שתחשך הארץ ואין אור השמש דורשה. ומלת אדריכל וסרסור ומינקת רומזים לשר העולם. וכן מלת לב המלך רומז לתפארת. רמזו אם ייטב בעיני המלך את מעשה האדריכל או סחורת הסרסור או גדול בניו במינקת. והוא כאשר יהיה הבנין טוב בעיני המלך או הסחורה או גדול בניו יבא המלך לשכון בבנין הבנאי או יעמד בסחורת הסרסור או עם בניו בביתו ויקרא בשלום האדריכל והסרסור ומהגדלת הכל שלום. ואם לא ערבו לו מעשיהם בעבור היות נמשכים אחר שרירות לבם אז יתעצב המלך אל לבו ויסתלק ממנו מחמת זוהמת הנחש אשר בביתו כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה (סא בבית אחד שהוא בכפיפה וזה בקומה) ויתוסף זוהמת הנחש על חוה ומזוהמא ההיא יעלו האמות וכל השרים הממונים עליהם מתפרנסים ממנה ובהיות מעלה לאמות העולם אז יורדים ישראל בפשעיהם ובטמאתם וישולחו עם אמם מארץ מולדתם לתחת ידי האמות אל ארץ לא להם ועבדום וענו אותם כי שם כחם ומפני דבקות האם על הבנים היא עמהם בצרתם כענין שנאמר בכל צרתם לו צר והוא באור הרדיה אשר נרדית בעבורה והטמאה שנטמאת בזוהמתן ועוד יתבאר באדם:

ויתבונן העניין שדרשו ז"ל גלו למצרים שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם עם מה שצריך להתבונן עוד מה שבארנו למעלה כי בזכות הצדיקים המדמים הצורה ליוצרה שכינה שורה בתחתונים ויותר ויותר על הצורה הטהורה ההיא כי מצא מין את מינו ונעור עד שהנקבה תסובב גבר ויתחכם בתורה ובחכמה ובמצוות אשר טרח בהן תמיד עד שיתנבא וידע כל העתידות אבל כאשר ימרה בתורה ובמצוות אשר הם דוגמת הדמות יתטמא צורתו ויחשב כבהמה להתרחק מן הקדושה ומן הנבואה אשר בפועלים ולא יהיה כדאי להשתמש בשרביט המלך:

וזהו באור העניין כי על ענין סלוק השפע איננו ענין שיהיה חסרון למנקת חלילה בצד מהצדדים אך החסרון ההוא לבנים המשחיתים אשר מקבלים הפך הטוב ההוא מצד מרדם ובשלוח האם ישולחו הבנים. וכענין שנאמר והנני משחיתם את הארץ אשר נסתרו כי בהשחתת הארץ ישחתו גם הם כי תכה בהם מכה גדולה כדי שישובו מדרכם לשוב עמה מבית עבדים אל בית המלך פנימה:

נמצא כי החסרון כולו לישראל הם המקבלים הפך הטוב הראוי להם אם יהיו טובים ונוכל להתבונן זה בנבואתן של נביאים אשר היו צדיקים גמורים וראינו כי נבואת אחד מהם מבוארת יותר מזולתו ונבואת משה רבינו ע"ה מבוארת יותר מכולם. והטעם בעבור כי מעלת משה בנבואה היתה יתירה על מעלת זולתו וכן מעלת נביא היתה יתירה על מעלת זולתו. ואין החסרון הזה מעם השם ית' רק מחסרון המקבל ומחסרון הנביא ומחסרון דורו שלא היו ראויים להיות להם נביא כמו דור המדבר שהיה דור דעה ונזדמן בו משה רבינו ע"ה:

כללו של דבר אין החסרון במנהיג לא ביכולת ולא בידיעה ולא בחפץ ולא בשנוי רצון כי השם אחד ושמו אמד בכל שמותיו ובכל מדותיו וכאשר בארנו באחדות. אך החסרון הנראה מצד המקבל ההוא כפי מה שהוא וכפי הזמן וכפי הדור. וכענין שאמר משה רבינו ע"ה מבלתי יכלת ה' שענינו שבקש שלא יגרום החטא שיעזבם ויאמרו שאין בו יכלת להצילם. ומפני כי ידבר בשר ההוא אמר יכולת ולא אמר יכול לרמוז אל צורת הנקבה:

 

פרק תשיעי

שער ההריסה:

בו יתבאר ענין קצץ בנטיעות שהוא המינות והאפיקורסות (סא והע"ז) ויתגלה בתוכו ענין המנורה והלולב והאתרוג (סא והשלחן ולא מצאתי והאתרוג) ויובן משם טעם מניני השמיניות עם ערך המנין. ומהנה יתבאר עוד סוד העבור על דרך הכלל המקובל בו עם סוד היבום ועניניו. אך ענין הלולב אבאר עוד בערך המנין בהמשכת ענינו:

ואחל ואומר כבר בארתי בשער הטעם כי נגנז האור הראשון בסבת חטא האדם ונשארה ההשגה בשר העולם. וגם זכרתי עוד כי שמי בקרבו. ומפני כן אצטרך להזהיר בעבודה הזאת להשמר כל איש מפניו פן יהרוס לעלות אל ה' ולהתבונן ולראות יותר מן הראוי לו:

והאזהרה הזאת הוא מפני כי מ"ה הוא השומר את דרך עץ החיים בכרובים ובלהט חרבו המתהפכת וכן צריך להשמר שלא להמיר בו כי כל הממיר בו ממיר בשמו הגדול אשר בקרבו. ואולי כי ביתרון ההתבוננות בשר יבוא המתבונן לטעות בו בצד מהצדדין על ידי מעוט חכמתו והשגתו וכאשר יתבאר. ועל ידי כן תהיה מ"ה שטוחה לפניו לפגוע בו. כי ההריסה והקצוצין בענינים (סא בענין) רבים יש הורס מעט ויש הורס הרבה:

וראה מה אמרו על בן זומא ובן עזאי על הכנסם לפנים מהמחיצה הראויה לכל אחד מהם לפי חכמתו. בן זומא הציץ ונפגע. בן עזאי הציץ ומת. כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ואין כל אדם משתמש בכתר מלכות כי יבא הנער השומר את השער לפגוע בו ועל זה נאמר דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו. וארז"ל בבני העלייה הא דעייל בבר הא דעייל בלא בר. ופירשו כאן ברשות כאן שלא ברשות:

גם ארז"ל כי הראיה כנגד מקום הכבוד קשה אמרו המסתכל בידי הכהנים בשעה שנושאין את כפיהן במקדש עיניו כהות והטעם כי השכינה שורה בברכתם על י' אצבעותיהן שנושאין למעלה כנגד העשר:

וארז"ל המסתכל בקשת כמי שלא חס על כבוד קונו וראוי לו שלא בא לעולם מפני שהקשת נרמז לעטרה וכמו שדרשו ז"ל שם את קשתי נתתי בענן (בראשית ט) דבר המוקש לי. כמו קשין דפריא. (סאמ בגליון פר' הקשין המחברים בפרי) ואמרו עוד כל הרואה ערותו קשתו נגערת. וכאשר נתבונן בפנת האדם ברמז צורת העטרה:

ואמרו בפרקי רבי אליעזר כי ערית אשת לוט הביטה בעבור בנותיו ראתה אחריו שכינה וחזרה נציב מלח כי העטרה היא שכינה והיתה שופעת בסדום ונעשתה נציב מלח מדה כנגד מדה היא הציצה אחורי העטרה הנקרא מלח ולא הסתיר טעם זה מאמר רז"ל שאמרו מפני שלא נתנה מלח לעניים (סאמ בגליון כי העטרה נקרא מלח על כי היא מעורבת בין שני המדות) כי בא מעשה ונזכר העניין:

ואמרו כי המתפלל צריך שיתן עינין למטה ולבו למעלה וכאשר יתבאר עוד למטה. ושמענו בהבל כי אולי נענש ליהרג בעבור כי כאשר שעה ה' אל מנחתו ותצא אש מלפני השם ותאכל את מנחתו הציץ באש ההיא ונענש. ואולי כי כן האמת בענין ההריגה. ואמנם למטה ארמוז כי קיום העולם לא היה ראוי בו ואף אם לא נהרג:

וכן שמענו במשה ע"ה בענין ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל השם ידע את אשר נעשה לו כבר בהבטתו וכענין אשר נזכיר עוד למטה בקבלה בענין גלגולו הנח לך כי אף ראיית דבר נגד המקום (סא נגד מקום הכבוד) או ראיית דבר לכבוד השם יתברך ואף כי יהרוס לגנאי בדבור או במחשבה או במעשה וכאשר יתבאר למטה בין בסתרי תורה ובין בדברי רז"ל:

הנה חטא אדם הראשון בפרי שנמנע ממנו כי בין למאן דאמר אתרוג היה בין למ"ד תאנה בין למ"ד חטה בין למ"ד ענבים לדברי הכל הפרי רומז לעטרה. אך אחד הטמין בענין (סא העמיק בענין ובעיון) יותר מחברו כפי חכמתו כאשר יוכל להתבונן המשכיל כי כבר ידעת כי תאנה לשון תואנה וכן דרשו בבראשית רבא בפסוק ויתפרו עלה תאנה עלה (סא עילה) שמביא תואנה לעולם. ובחטה נרמזת החכמה כמו שאמרו אין התינוק יודע לומר אבא ואימא עד שיאכל דגן והוא דומה לכליות היועצות בסדקן. ובאתרוג נרמז אל העטרה בחמוד כי תרגום וכי תאוה הוא לעינים דמרגג כי שם כל כלי חמדה. והחמוד באותו מקום. (סא וכל המתאוה והחומד באותו מקום הוא) ובענבים כל הבנין דומה לאשכול בענין שנאמר אשכל הכפר דודי לי (שיר א) אך הענבים הם תכלית הרצון שבאשכול כי מהם יאכלו ומהם היין (סאמ כי כלם מריקים הברכה אל העטרה) וכבר דברתי בזה במדה העשירית בשמות. כללו של דבר חפש דבריהם ז"ל והם ביאור (סא כאור) בהיר בקבלה:

ומעתה נחזור לענין החטא. אמרו בחוה כי סחטה ענבים ונתנה לאדם לומר כי העמיקה בחטא ההוא הרבה כי בקשה להגביר כחה על כח בעלה בעולם השפל ולומר שכחה יהיה עקר ומפני כי הטעת את בעלה ענשה גדול ממנו ונהפך הדבר במאמר ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך בין בעליונים בין בתחתונים מ"מ טעה והודה ואמר כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם והנה הרס לחלק את הפועלים והסבה בזה מפני כי לא השיגה חכמתו אך במעלת המנהיג שהוא העטרה הנרמז בפרי שאכל. ולכן חשב כי דיו בפרי שהוא קיומו של עולם ואליו ישא את נפשו (סא כפיו) להתפלל ולא שת לבו רק לזאת. ובעבור כי כוון להפריד הפרי מן האילן שהוא עץ החיים נענש הוא וזרעו בהפרדת הנפש מן הגוף מדה כנגד מדה כי היה ראוי לחיות לעולם כמו שזכרנו בפנת הטעם והנה חטא במחשבה ובמעשה כי נמנע מן הפרי של מטה מלאכול פן יוליד לו חפץ להמשיך אחר יצרו ותהיה סבה זו מיתתו כי כאשר ימשך למטה אחר פרי זה ימשך עליו הפרי העליון וימות בו:

ובפנת הטעם זכרתי כי חטא האדם וענשו נרמזים בפסוק הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע והרמז הוא במלת לדעת שהוא כענין וידע אלקים. ומפני שהיה לו לדעת טוב ורע ולא ידע אך בחר ברע ומאס בטוב והנה חטא בשנים ונענש בשנים בגוף ובנפש כמה שנאמר ועתה פן ישלח ידו וגו' וכמו שנתבאר שם כי הענש ההוא הוא גרם המיתה והוא מדה כנגד מדה:

עוד יתבונן חטאו של אדם ממה שהזכירו ז"ל בתשובתו. ארז"ל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותטב לה' משור פר מקרין מפריס. דרשו מקרן חסר יוד והקרן רמז למלכות כדרך וירם קרן משיחו (שמואל ב) אצמיח קרן לדוד (תהילים קלב) ואמרו אחת לרמוז כי תקן מה שקלקל הוא קלקל ביחוד לחלק את הפועלים וחזר בו הביא שור בקרן אחת ולכן אמרו במצחו שהוא באמצעותו של ראש לרמוז בו כי לא הטה הקרן הרומז לעטרה שהיא המלכות מקו האמצעי שהוא התפארת:

ומעין חטאו של אדם חטאו אנשי דור הפלגה באמרם ונעשה לנו שם. וכבר ידעת כי מלת שם רומז לעטרה ובעבור כי לא שתו לבם רק לזאת כי חשבו כי זאת תספיק להם צורכם בעולם השפל והפרידו הארץ מן השמים נענשו גם הם מדה כנגד מדה ונתפרדו בארצותם לגוייהם הפך כונתם אשר תתבאר למטה ובעבור כי חטאם הראשון היו שוים במלחמ' אמרו בפסוק אשר בנו בני האדם אמר ברכיה אטו שאר אנשי בני חמרייא בני גמלייא. אלא בנוי דאדם קדמאה שעשו כמעשה אדם:

אמנם יש לדעת כי כוונת אנשי דור הפלגה מצד אחד טובה היתה כי בראותם ממשלת מלאכים וכח מערכת הככבים והמזלות בארצות בקשו להוציא את עצמם מתחת ממשלתם ולחסות תחת כנפי השכינה שהוא מקום היחוד וחשבו כי על בניה אשר יזמו לעשות והוא ענין עיר (סא בנין עיר) שהוא מראה הנבואה כאשר יתבאר בפנת האדם כי מיד תשרה השכינה עליהם ולא יתפרדו בארצות תחת השרים הנחלקים לאקלימי הארץ וכמו שיתבאר גם בפינת האדם וישיגו במראה ההיא כל חפצם וכמו שנאמר ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. וכלל מחשבתם היות מושל עליהם היחוד שהוא אלהי האלקים ואדני האדונים כדי שלא יתפזרו וישרה עליהם רוח הקדש ומחשבה זאת טובה היתה:

אבל החטא היה באמרם ונעשה לנו שם כאשר זכרנו. וכבר הזכירו רז"ל על וראשו בשמים שהניחו ע"ז ונתנו חרב בידה. אמנם הוזכר בענשם שם של רחמים כמו וירד ה'. וכן הבה נרדה (בראשית) כי ענין הירידה הוא להיות רחמים בדינו שלא לחבל וכאשר רמזתי בפנות הטעם בענין הקרבן וטעם הרחמים עליהם שלא להשחיתם הוא כאשר זכרנו כי בקשו לחסות תחת כנפי השכינה ולא כוונו להשחית דבר מבריאת המנהיג ולכן הניח להם חיים היות להם חלק עוד לעולם הבא אם ישובו בתשובה:

אבל דור המבול השחיתו דרכי הבריאה והוא גנאי לשר הפועל והמנהיג מאסם גם השם הגדול ולא רחם עליהם וכאשר יתבאר עוד למטה וקרוב לחטא האדם:

וחטא של דור הפלגה היא ענין מעשה העגל במדבר כי כל ישראל חוץ ממשה לא השיגו ולא שמעו זולתי קול הרומז לעטרה והיא היד הגדולה אשר השיגו על הים כמו שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד) והיא הרומזת למ"ה ולכן בנסעם במדבר אל מקום חרב ושממה חשבו כי טוב להם השר ההוא ללכת לפניהם במקום חרב כי שם כחו וגבורתו כי הוא בעל המלחמות והחרבן ויסודם כי מאתו הכל:

ואם לא היתה כוונת כולם רק לעורר כח הגבורה להנהיגם במקום ההוא ולא ישכחו את השם הגדול אשר בקרבו אשר הוציאו ממצרים וכענין שנאמר אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (שמות לב) כח גדול רמז לתפארת וביד חזקה רמז לעטרה ותהיה כוונתם כמו שהיתה בקרבנותיהם במקום ההוא שהקריבום פרים כנגד מדת הדין והיו כלם ש

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.